שתף קטע נבחר

דיוקנו של המשורר כאיש צעיר

על ספרו של דן מירון, "פרפר מן התולעת", שעוסק באלתרמן הצעיר וביצירתו

את העיקר צריך לומר כבר בהתחלה: ספרו של מירון על אלתרמן ראוי לקבלת פנים אוהדת, אפילו חגיגית. כי אלתרמן הוא גדול המשוררים שקמו לשירה העברית מאז דור ביאליק, ומירון הוא החשוב בחוקרי אלתרמן (בלי לגרוע מחשיבות חוקרים אחרים).
מובן מאליו, שלמבקרים שונים יהיו השגות, גדולות כקטנות, על אופיו של הספר, על מבנהו וכיוצא באלה. גם אני תהיתי לא אחת על כמה דברים בספר וגם לי יש השגות. כל זה טבעי ונובע מההבדלים באופן שבו תופסים מבקרים שונים את הספרות ואת מאפייניה. הוא נובע גם מהבדלים ביחס למה שראוי ומה שלא ראוי לומר בפומבי על אדם - כל אדם - בחייו ולאחר מותו. במיוחד אמורים הדברים לגבי יוצר, שנמצא בשטח האפור שבין חייו כאדם פרטי, שלאיש אין זכות לפשפש בהם, לבין היותו כעין איש ציבור. הדברים מָקשים עוד יותר כשמדובר בבני משפחתו ובשאר מקורביו וחבריו, שהם אנשים פרטיים בהחלט.
מירון, לטוב ולרע, בחר בדרך החשיפה. נראה, שהוא ניסה להעמיד מכלול שלם ומלא של עולמו של אלתרמן הצעיר, ומכלול זה חייב אותו להתיחס לכל פרט רלוואנטי ללא משוא פנים. על כן הלך בדרך של חשיפה אובייקטיבית ככל האפשר - זו הקרויה 'מדעית' - המחפשת את האמת. גם אם 'האמת' היא מושג חמקמק, בעייתי ופתוח לפרשנויות, במיוחד כשמדובר בשיחזור חייו הנפשיים והרוחניים של אדם ממרחק של זמן ועל פי עדויות חלקיות. הספר מעורר תהיות עוד בטרם הקריאה בו. קודם כל, נשאלת השאלה מדוע לעסוק דווקא באלתרמן הצעיר, שכתב בתקופה זו שירים קלושים למדי. הרי זו התקופה שלפני פריצתו הגדולה אל לב התרבות העברית עם ספרו המונומנטאלי 'כוכבים בחוץ' (1938). שאלה אחרת: האם יש באמת הכרח ב-700 עמודים (!) לתיאור דיוקנו של המשורר כאיש צעיר.

סיפורם של שני כוחות

לא קשה לענות על השאלה הראשונה. מבחינת אישיותו של היוצר, דווקא שנות עיצובו הנפשי והרוחני הן החשובות. אלה שנים שבהן מתגבשת האישיות, שממנה נולדות אחר כך היצירות הבשלות. העמדת דיוקנו של אלתרמן כמשורר צעיר מאפשרת לגלות את הרקע ואת הכוחות שהביאוהו ל'כוכבים בחוץ'. היא גם מאפשרת להבין טוב יותר את יצירתו בכללותה.
לאחר קריאת הספר ניתן לענות גם על השאלה השנייה. היקף הספר, לדעתי, גדול מדי. הדבר נובע בעיקר ממבנהו. שני כוחות פועלים בו, שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר. אומנם השניים שלובים זה בזה, ובכל זאת לעיתים נדמה שאלה שני ספרים שאוחדו. האחד עוסק בסיפור חייו של אלתרמן, לא רק במישור העובדתי אלא במיוחד בהשפעת העובדות על אישיותו המתעצבת, מילדותו ועד היותו כבן 25. את החלק הזה כתב מירון כסופר מחונן, הכותב ספרות יפה. הספר השני מנתח את שיריו הראשונים של אלתרמן - בעיקר שירים בלתי בשלים - שיר אחר שיר, ומנתח אותם בפירוט. את החלק הזה כתב מירון החוקר, היודע לנתח יצירה ולהעניק לה משמעות וחיים.
חלק אחד הוא איפוא סיפורי ודינאמי, והשני עיוני וסטאטי. בשניהם ניכרת ידו המיקצועית להפליא של מירון, הן כסופר והן כחוקר. הוא אומנם יוצר קישורים בין שתי המגמות, אך בסופו של דבר יש בספר שני סוגי פרקים (מירון קורא להם 'שיחות'). פרקים סיפוריים-ביוגרפיים ופרקים ניתוחיים. כל אחד משני החלקים עורר בי תגובות אחרות. החלק הביוגרפי היה מרתק. הפרק על האב, יצחק אלתרמן, נפלא. איש תוסס ודומיננטי זה מוצג חי לנגד עינינו. כך גם פרשיות האהבה הנכזבות של אלתרמן הצעיר, במיוחד אהבתו לנערה המיסתורית והאפלה משהו עבריה שושני. כך גם חייו כסטודנט עגמומי להנדסה חקלאית בצרפת.
החלק השני ארוך מדי. לטעמי, הוא היה צריך להיות ייצוגי ומידגמי ולא מפורט כל כך, גם אם כל דיון בשיר כשלעצמו מעניין. מתקיים כאן מה שקורה לפעמים בביקורת הספרות: הטקסט של המבקר מעניין יותר מהטקסט המבוקר. הספר נדפס כקורס של האוניברסיטה הפתוחה, וייתכן שהתאמת הסיפור הביוגרפי לצרכיו של קורס אקדמי גרמה לצירוף החלקים השונים. אפשר, שצורכי הקורס האקדמי הביאו גם לכתיבת קטע ארוך, שעניינו סניגוריה על הקישור בין הביוגרפיה של היוצר לבין יצירתו, נושא למחלוקת ותיקה בחקר הספרות, שמירון מקדיש לו מקום נרחב מדי. עמדתו בנושא זה חד-משמעית, כמשתמע מעצם כתיבת הספר ומדבריו על "דחייה מוחלטת של התביעה להפרדת הביוגרפיה מן הניתוח הספרותי" (עמ' 12). גם אם הדיון בסוגיה זו מעניין, אפשר היה לוותר על חלק זה לטובת הביוגרפיה עצמה.

ומה על אלתרמן הצעיר עצמו?

על פי מירון, הוא היה סגור ומופנם, לא איש רעים להתרועע, כבד-פה משהו, אגרסיבי לפעמים. הוא חי בצל אישיותו הדומיננטית של אביו. על בסיס הקשר שבין הבן לבין אביו בנה מירון מערכת פרוידיאנית פסיכואנליטית, המתארת ומתבנתת את חייו של אלתרמן הצעיר ואת יצירתו - בוודאי זו המוקדמת - כתוצר של התרוצצות פנימית ושסע בין הערצת אביו, התלות בו והצורך למרוד בו ולהשתחרר מעולו.
העיסוק באישיותו הנפשית והרוחנית של אלתרמן חייב את מירון להעמיד מערכת של השערות ופרשנויות פסיכולוגיות, שאותן בנה על-פי עובדות ועדויות, ולא פחות מכך על פי התבנית הפסיכואנליטית הבסיסית שגיבש בנוגע לאלתרמן. הגם שמדובר בהשערות ובפרשנויות, ראוי לציין שהן נובעות במישרין מהעובדות המוצגות, והן קשורות בטבורן לתבנית האישיותית הבסיסית של אלתרמן שגיבש מירון. השימוש בתובנות פסיכולוגיות לגיטימי ומתבקש, ואפשר שאין דרך אחרת לכתוב ביוגרפיה רוחנית משמעותית. ייתכן גם, שביוגרף אחר היה מסיק מסקנות שונות ובונה נאראטיב אחר של אלתרמן. מירון עצמו מודע היטב לפן הפסיכולוגי הפרשני שבספרו. הוא גם מסביר אותו, והדבר תורם לקבלת הפרשנות הפסיכולוגית כנקודת מוצא לדיון באלתרמן ובהתגבשות הפואטיקה שלו.
לא רק באלתרמן עוסק הספר אלא גם בחיים הספרותיים בארץ-ישראל בשנות השלושים, שהדמות הבולטת בהם היתה אברהם שלונסקי, המשורר ועורך כתבי-העת 'כתובים' ו'טורים',' שהיו חשובים כל כך בתחילת דרכו של אלתרמן. יחסי שלונסקי-אלתרמן מתוארים גם הם בידו האמונה של סופר. כך גם פנייתו של אלתרמן לפזמונאות ולשיריו הפוליטיים בעיתונות. כך גם התגבשותו כמשורר של תל-אביב.
התחריטים היפים של אורי ליפשיץ מלווים את הספר ואת הכתיבה הביוגרפית של מירון, שיש בה הרבה חן גם כסיפור ולא רק כמחקר.
(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

דן מירון, פרפר מן התולעת, אלתרמן הצעיר ויצירתו, האוניברסיטה הפתוחה, 695 עמ'





לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: לע"מ
אלתרמן. סגור ומופנם
צילום: לע"מ
לאתר ההטבות
מומלצים