אני מבקשת לדעת מתי ועל מה כתב אלתרמן את השיר ליל גליל ובעיקר מי זו אביגיל המוזכרת בשיר

ליל גליל הושר לראשונה ב 11/2/41 בתיאטרון המטאטא בתכנית "אי שם אצלנו" על ידי הזמרת אסתר גמליאלית (יוסיפון). לפי מה שהבנתי מעיון בתיקו של יעקב טימן מאותה הצגה זו הייתה "תמונה" כלומר קטע עצמאי שהושר בלי קשר למערכונים שלפני או אחרי.

בזמרשת קראתי שגמליאלית הקליטה את השיר לשרות השידור הבריטי כבר ב-1938
אז השיר נבחר מסיבה כל שהיא ב-1941 על ידי המטאטא. גם אני הצצתי בתיק ההצגה בארכיון התיאטרון של אוניברסיטת תל אביב ושם מבקר המופע קרא לשיר "אביגיל". מה שמעניין אותי לדעת מי הייתה אביגיל של אלתרמן?

לי נדמה שהשם נבחר ע"י אלתרמן בעיקר משיקולי משקל וחריזה, וכמובן גם בגלל הקסם שבדמות התנ"כית.

אם מחפשים מקורות השראה "מיוחדים", לדעתי הדמות הקרובה ביותר היא עבריה עופר, שנודעה הן ביופיה, הן בקשריה הרומנטיים עם אלתרמן והן ב"גליליותה" (מוצאה מהמושבה יבנאל).

והיתה בחייו של אלתרמן, וחיה בינינו, אביגיל נוספת, פחות ידועה לאלתרמניאקים, והיא אחיניתו (בת אחותו, לאה) האהובה. אביגיל זו נולדה אמנם אחרי כתיבת השיר, אך די בסמוך לו, ושמה ניתן לה ע"י אלתרמן עצמו.

האם ידוע לך כיצד ליצור קשר עם אביגיל האחיינית של אלתרמן?

כן, תשאירי פרטים אצל מנהל האתר, דוד גוטרזון (טלפון / אימייל) אם את מעוניינת.

לד"ר גלובנסקי - מסיבות טכניות נמחקה תגובתך האחרונה בעניין גבורת השיר - אביגיל - אשמח אם תוכל לשלוח אותה שנית.

מסכים עם קודמי שאכן מדובר באביגיל תנ"כית. אבל לדעתי מדובר באביגיל אחותו של דוד המלך ולא אשתו. אביגיל אחותו של דוד היא אמו של עמשא שנולד לה מקשר לפני הנישואין עם יתר או יתרא הישמעאלי שאחר כך התגייר ונקרא יתרא הישראלי. יתרו כידוע מזוהה עם הדרוזים. היו מספר אירועים במהלך שנות ההתיישבות שבהן התאהבו בחורות יהודיות עם דרוזים מהגליל, הואיל ולא ניתן להצטרף לעדה הדרוזית, בדרך כלל הדרוזים התגיירו והוצאו מהעדה. הדבר בדרך כלל נשמר בסוד.

"מי מרום" בתנ"ך הם אגם החולה, הכפר יסוד המעלה נקרא במקורו "קולוניה מי מרום". נחל "קליל" הוא הנחל המנקז את אגם החולה לירדן. ה"רוח" מזוהה בתנ"ך עם מלאך (ויאמר הרוח אני אלך...), ענן וערפל מזוהים עם השכינה. תל דן (דיין) הוא גם תל אל-קאדי. דודי הוא כמובן אהובי.

אם כך הסיפור (שיכול להיות רק תיאורטי או מעשי) הוא כזה: בחורה יהודיה מאזור עמק החולה התאהבה כמו אביגיל עם דרוזי מהגליל. ישנן שתי אופציות (שבילים) האחת ללכת לקאדי הדרוזי ולהצטרף לדרוזים והשנייה - הדרוזי מצטרף ליהודים שבעמק הירדן. הואיל והאופציה של "שביל מוליך לקאדי" לא מעשית, ממילא נותרה האופציה של "רד דודי אל הירדן".

בראבו! פירוש מקסים.

אנסה לבאר כיצד מצאתי בשיר "ליל גליל" דוקא את שני מקורות ההשראה שהזכרתי: אביגיל הכרמלית, ועבריה שושני.

כאמור, כוונתי היתה לאביגיל הכרמלית, אשתו של דוד ולא אחותו.
דמותה התנכית של אביגיל זו, היא כידוע: אשה יפה ו"בעלת בית" (אשתו של "הגביר האדיר" נבל הכרמלי) החוצָה את הקווים אל הגיבור הרומנטי שלה, אויבו של בעלה, ה"אחר": דוד בן ישי.
דא עקא, שהוא כלל איננו ישמעאלי, ולא יוכל להימשל לדרוזי. אחרותו – אחרת.

אגב, גם אם רואים את אביגיל של "ליל גליל" כאביגיל-בת-נחש (אחותו למחצה של דויד), אפשר לפרש את יתרא אהובה, כבן דמותו של אלתרמן. על סמך האותיות א/ת/ר של שמם, כפי שעשתה גם תרצה אתר כשעברתה את שמה. אבל אני, כאמור, רואה בה את אביגיל הכרמלית. דמות יותר הולמת שיר רומנטי כל-כך.

אצל דמותה של עבריה העניינים מורכבים קצת יותר, אך יש להם עוגנים במציאות.
אוירתו של השיר "ליל גליל" מעלה על דעתי, את הסיפור על ביקורו המפורסם של אלתרמן אצל עבריה כאשר התגוררה בקיבוץ דגניה, ומיד אסביר מדוע.

מה שידוע לנו על הביקור הזה, מגיע מחליפת המכתבים בין עבריה לנתן, כפי שפירסמו אותם מנחם דורמן ("נתן אלתרמן: פרקי ביוגרפיה") ודן מירון ("פרפר מן התולעת"), כאשר במרכזו של הביקור, כפי שתואר במכתבים, עומד טיולם הלילי של עבריה ונתן אל הירדן.

אני מצטט ממכתבה של עבריה בעניין זה:

".. אני מקללת בלי סוף ושולחת את הכל לעזאזל - - - כי - - - צריכה הייתי לשלוח את עצמי לאותו מקום . כאן מרחרחים סביבי. הריחו ריח חטא! (יערב להם. לי בעצם לא איכפת. איני יכולה לדמות להם. חטאי). שנאתים עד מות. אני בזה להם על כבליהם וקטנותם..."

"... נתן, ושוב שישי בערב. ישבנו בחבורה. מרחוק שרו. מקרוב התלחשו, ולמטה ירדן אפל.
ואני, צמותי כרוכות מהדקות את ראשי ולבי משתגע ובאתי לכתוב לך.... אני רואה אותך הולך, וזקוף קומה אתה מחזיק בידי והולך בעקבותי. אנו יוצאים את הסבך, את השלכת, המיית הברושים, אתה שומע את הצרצרים, אתה עומד, כי אתה רואה את השמיים.
ואני מתפלאה אליך העומד באור הירח בדממה – אהוב."

סוף ציטוט.

אולי זה רק אני, אבל קל לי למצוא את עקבותיה של פרשה זאת בשיר "ליל גליל".
הלילה הצופן בתוכו שני שבילים: אחד מוליך לדן (כלפי מעלה, "רואה את השמיים") והשני יורד אל הירדן "האפל". ושניהם לוטים בערפל.
אביגיל היפה העומדת לחצות את הקווים. לשלוח את עצמה "לעזאזל".
ובשיר "ליל גליל": "שר הרוח: אביגיל, בואי בואי אחרי.."
הרוח ה"קליל". אגב, תואר זה העניק אלתרמן גם לגופה של גיבורת שירו "אני מצפת" ("יש לי גוף קליל-קליל/ כי נולדתי בגליל") . גם לשיר זה, כפי שפירשו כבר לפני, כנראה שימשה עבריה השראה.
וכו' וכו'.

שדון קטן מסית אותי לכתוב עכשיו: "מי שלא חווה ליל קיץ חם לגדות הירדן או מי-מרום (שהיא אכן, החולה!), אולי לא יבין את סערת הנפש שרוח קליל כזה יכול לעורר."
אבל אני מהסה אותו (את השדון הזה). הרי ברור שכל אחד יכול להבין זאת.

יפה מאד אקי.

בכל אופן שאלה: הבנתי שאלתרמן פירסם שירים בעתונות שהיו גם מסר לעבריה חברתו. השיר ליל גליל נכתב כנראה בסוף שנות השלושים כשאלתרמן כבר היה נשוי לרחל מרכוס ועבריה כמדומני נישאה עוד לפני 35 למישהו אחר אותו העדיפה על אלתרמן. האם ייתכן שכאשר היה כבר נשוי "חזק" לרחל מרכוס וגם כנראה כבר תוכננה הבאת צאצא לעולם (תרצה נולדה ב 41?) עוד היה לו דחף להטמיע חוויות עם חברתו הראשונה לתוך שירים?

בנוסף - לגבי בחירת שם ליילוד. הבנתי שאלתרמן הציע לאחותו לקרוא לביתה בשם אביגיל. נדמה לי שבתקופה ההיא גם המשפחות שאינן דתיות נתנו שמות לזכרם של נפטרים מהמשפחה. לגבי תרצה לעניות דעתי היא קרויה על שם בלה (יפה) אמו של נתן לפי הפסוק: "יפה כתרצה". האם לגבי אביגיל בתה של לאה ניתן לחשוב על מישהו שבאפן עקיף כזה מונצח גם שמו?

אופס... תרצה נולדה לפני שבלה נפטרה כך שהשערתי דלעיל כנראה לא נכונה.

חן חן

ולשאלותיך:

1) ראשית: אני לא טוען ל"מסרים" לעבריה. חס וחלילה.
אפעלפי שהכתוב באמת מושך לפעמים לקרוא אותו ככזה, אסור לעשות את זה. (לעניות דעתי כמובן)

לא במקרה נקטתי ב"מקור השראה". לא ב"התכתבות", או "החלפת מסרים".

2) בקשר לבעיות בלוח הזמנים:
כפי שציינתי בשרשור על "את שומעת", בקריאתי, אני מזהה את האהבה הבלתי ממומשת כמוטיב דומיננטי בחלק נכבד משירי אלתרמן. רובם משנות השלושים, אך יש גם מאוחרים יותר.
לכן יש הגיון לזהות את פרשת עבריה גם כמקור השראה לרעיון הזה ולשירים כאלה.
שוב: "יש הגיון", אך אין בזה שום הכרח. מה שקובע הוא הטקסט עצמו ומה שהוא מחולל בנפש הקורא.
החווייה האישית שחוללה את השיר אצל המשורר היא אולי מסקרנת אך פחות חשובה.

אם תשים לב (בשרשור על "את שומעת" הבאתי מספיק דוגמאות לכך) אלתרמן מכביר בביטויים המצביעים על הנצחיות של אהבה כזאת. על כך שהיא לעולם לא תמות לגמרי. דוקא על רקע אי המימוש שלה.

הנה עוד דוגמא, איזה כיף הדוגמאות האלה:

"את יודעת: רבות תעבורנה מנגד
דומות לך עד כאב ונושאות אבוקה
אבל רק אימתך לי מכל מנושקת
אבל רק זרותך לי מכל חבוקה"
סוף ציטוט. (בהר הדומיות, כוכבים בחוץ)

שורות כאלה יכולות להיכתב דוקא על רקע של רומן שכבר נגמר ואחרים באו במקומו.

עקרונית, אני לא אוהב עיסוק רב מדי ברזומה של המשורר בתור אסמכתא פרשנית. במקרה הזה קצת נגררתי לכך.
בכל מקרה, אם כבר הגענו לפינה הזאת, אפשר בהחלט לראות את המנוע ההשראתי (ששמו עבריה, ואולי לא) פועל על אלתרמן המשורר בעוצמה גדולה במהלך שנות השלושים (הפגישה בדגניה התרחשה בשנת 1933) ועוצמת השראתו הולכת ופוחתת. אף כי לעולם איננה נעלמת לגמרי.

מעניין, שאלתרמן חזה את תהליך הדעיכה הזה כבר בשנות השלושים.
אם ניקח שיר ותיק יחסית, משנות השלושים כגון "היאור" (כוכבים בחוץ) ,
אפשר לזהות בו תיאור של פגישה (תודעתית, מעין זיכרון), מאוחרת בבירור, בין האוהב לאהובה:

"שערי נפתחו עצלים/ הערב נרחב. שָלֵו./ היכנסי לאיטך. אצלי/ ישמחו לקראתך בלב."
ובהמשך:
"בצאתך לטיול, בואי שבי על שפתי/ אין יאור בעולם שקט כמוני".


כאמור, יש עוד הרבה דוגמאות, וחלק מהן הבאתי שם.

שירי "כוכבים בחוץ" פורסמו בסוף שנות השלושים (1938), ונכתבו כנראה במהלך השנים שקדמו לכך.
אותו דבר אפשר לומר גם על "ליל גליל". אם הוא פורסם לראשונה ב 1939, כנראה שנכתב קצת קודם.

אפשר כמובן לחשוב שברגע שהרומן נגמר, או ברגע שפרטנר חדש נכנס לתמונה, או ביום שבו "מחליפים נדרים" עם מישהו חדש, משמידים את כל המכתבים הישנים ומוחקים את העבר.
מה לעשות שאלתרמן חושב או חשב קצת אחרת. ואולי בזכות זה זכינו בעוד כמה שירים יפים.

אילו נערך פעם מחקר כמה ספרי שירה נכתבו בהשראת בן/ת הזוג הרשמי/ת, בהשוואה לאיזה אקס מיתולוגי. אילו הושוו במחקר כזה סוג ועוצמת הרגשות שכל אחד מהם מעורר בשירה שהיוה לה מקור ההשראה וכו' וכו'.
מה לדעתך היו הממצאים?
אני, אישית, פתוח לכל ממצא ואפילו מצפה ל"הפתעות".
יש לי הרגשה שהרומנים שהסתימו ב "ואם לא מתו, הרי הם חיים עד היום הזה באושר ועושר" – לא ייצאו טוב מההשוואה.

אם נמשיך בניתוח (הפסול! כאמור), אפשר להציע את הטענה שעם השנים וההתבגרות החלו מנועי השראה אחרים להשפיע על אלתרמן, וביניהם: הָרֵעִים, גאולת האומה, הבת, ערכים אתיים וחברתיים שונים, ועוד ועוד.
המנוע הקדום ההוא נבלע קצת בתוך התזמורת הזאת, אך לעולם לא נעלם לגמרי.
בספר השירה האחרון שלו (חגיגת קיץ) אתה כבר מזהה גישה מפוכחת בהרבה, לגבי כל מקורות ההשראה, ובכל זאת ב"שיר סיום" בו הוא נפרד מהכל, שמור מקום של כבוד לאותה "את" קדמונית.
גם על סף המוות, כשהכל כבר גוסס ומתפרק, מופיע אותו ניגון ישן:

"..ונשארת גם את. עכשיו
אותך, את כולך, בלי אומר
ממלמל דכי חיי. הוא לך אב.
אַתְּ אושרו הנותן בו כובד.
שמש בא, ירח נאסף.
אין אור עד שובם, אך אין חושך.

בלילה, בבוא חלומות,
לא אותך בם אראה. אין פניך
עולות בחלום, כמו
הגופים הקלים מן המים.
כעופרת צללת בי. דמו
של ליבי לא מסיר ממך עין."

פרשת עבריה לא הסתיימה כפי שתיארת.
יש רגליים לסברה שהגורם להפסקת הקשר היה דוקא אלתרמן,
לכן ציינתי שהשירים האלה נשמעים קצת כמו "זה לא את, זה אני".
(ראה: "ממותך בעיני יראתי" וכו')
בין השאר גם המשך המכתב שציטטתי רומז לכך. אך באמת קשה (ואף לא חשוב) לפסוק בזה.
מה שחשוב לענייננו היא העובדה שקיים מוטיב יסוד כזה בשירי אלתרמן. על זה קשה לחלוק.


3) לשאלתך, לגבי מקור השמות, לא ידוע לי על כך.
כאשר תרצה נולדה (אכן, 1941) בלה, אמם של לאה ונתן, עוד היתה בחיים (היא נפטרה שנים רבות לאחר מכן, ב 1968). ספק רב אם זהו מקור השם.
גם מקור השם אביגיל, לאחייניתו, לא ידוע לי.
עד היום חשבתי שהדמות התנ"כית היפה ("טובת שכל ויפת תואר" מכנה אותה הסופר המקראי), ובעקבותיה אביגיל הגלילית מ"ליל גליל", ובעקבותיה (בדרך נפתלת ואולי לא מודעת ) עבריה - הן שגרמו לאלתרמן להמליץ על השם.
כפי שציינתי, אביגיל בת נחש נראית קצת פחות מתאימה כמודל. לסופר המקראי אין מילה טובה אחת להגיד עליה.

יפה ומעניין מה שכתבת.

בכל אופן אציג בקצרה את אביגיל "שלי". המקרא רומז והמדרש מרחיב מאד לגבי סיפור האהבה שבין אביגיל אחות דוד בת ישי (נקרא גם נחש הואיל ולא נמצאה שום סיבה להמיתו בסוף ימיו ונזקקו לגזרת המוות הכללי עקב חוה והנחש) ואותו זר ישמעאלי יתרא. היא כנראה היתה בהריון עם עמשא כאשר יתרא בא אל ישי וביקש ממנו להתגייר. ישי הסכים לבסוף ויתרא הפך ל"יתרא הישראלי" ולתלמידו של הנביא שמואל. אותו יתרא הציל את דוד מנידוי בעקבות מוצאו מרות המואביה. הוא נעץ חרב בקרקע ואמר: " מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואביה". כלומר סיפור אהבה אסורה כביכול בין אביגיל ליתרא הישמעאלי שהניב אפילו הריון לפני הנישואין והגיור, היה רצוי בשמיים והביא לסיכול המזימה להדיח את דוד ממלכות. יתרא לכן זכה במקרא לכינוי "איש" שכוונתו אדם גדול ("ועמשא שר צבא דוד בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא על אביגיל בת נחש"). מזוג מיוחד כזה אביגיל ויתרא, יוכי ברנדיס היתה עושה רומן שלם. אז למה שאלתרמן לא יעשה שיר?

גילוי נאות: גם כלאב (דניאל) בנה של אביגיל "שלך" הגיע לרמה של ישי מבחינת אפס חטאים עד המוות.

תודה, יוסי.
תענוג!
תיתי לך.

אני די מכיר את המדרשים הללו.
מבחינה זאת אתה ממשיך דרכם של גדולים.
גם חז"ל לקחו פסוק וחצי מהמקרא ודרשו עליו תילי תילים. בחינת: "יכול היה להיות גם כך".
אין ספק שבדרך הזאת באו לעולם אוצרות רוח גדולים ונוראים.
ו.. "אלה ואלה דברי אלוהים חיים"


שלוש הערות בכל זאת:

1) אם אני לא טועה צ"ל: "בא אל אביגיל" ולא "בא על אביגיל".
כשמסתמכים על מילים ספורות ליצירת סיפור שלם, כל מילה שקולה בזהב.
אם תהרהר בזה, האל"ף הזאת לאתזיק גם לתקפות הגירסא שלך.

2) יש בתנך אלפי פסוקים שאפשר להפוך לרומנים. גם מבחינת מאזן הרומנים (בכוח ובפועל), נדמה לי שאביגיל הכרמלית מנצחת ((-;)

3) במעורפל, זכור לי גם מדרש לפיו הכינוי "ישמעאלי" בא ליתרא רק בגלל החרב ההיא. כלומר: הוא נשא חרב כישמעאלי. אתה יכול לאשר את הזיכרון הרחוק הזה שלי? נדמה לי שזה באותו הקשר של הסיפור שהבאת על נעיצת החרב בקרקע, והסנגוריה על דוד. האם לא משתמעת מכאן טענה שיתרא לא היה באמת ישמעאלי? ואם כן, מה היתה עושה עם טענה כזאת יוכי ברנדס?

נהניתי מאד.

לשאלותיך:

1) אכן צדקת ממני. בפסוק כתוב אשר בא אל אביגיל ולא בא על אביגיל (טעות זיכרון שלי אבל שילוב של שלוש הדתות: הבחורה יהודיה הבחור ישמעאלי והתנוחה מסיונרית...).

אכן ההתבטאות המקראית ל"אותו הדבר" היא "בא אל", בעוד שלשון המשנה והמדרש היא "בא על".
להלן דוגמאות:

ספר דברים פרק כא
(יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.

משנה מסכת חגיגה פרק א
(ז) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ מְעֻוָּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְקוֹן, זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר.

הנה פירוש הרד"ק :
אשר בא אל אביגל בת נחש - הוא ישי אבי דוד. ושני שמות היו לו ישי ונחש וכמוהו רבים. וטעם "אשר בא" ולא אמר "איש אביגל", אפשר שבא אליה קודם שישאנה וילדה לעמשא. לפיכך אמר: "אשר בא".
ורז"ל דרשו כי לפיכך נקרא ישי נחש, לפי שמת בלא עוון בעטיו של נחש. ר"ל בעצתו של נחש שיעץ לחווה לאכול מעץ הדעת ואז נקנסה מיתה על אדם וחוה ולא היה לישי עוון אחר שמת בעבורו.

גם המלבי"ם:
אשר בא אל אביגיל, היינו קודם שנתגייר. והדין הוא דהוולד כשר, ואח"כ נתגייר:

2) נכון שאביגיל שלך מנצחת. אבל הסופרים נוטים לרומם דווקא את האנדרדוגים וממש מחפשים בין השורות של התנ"ך.

3) אכן ישנה מחלוקת המופיעה במדרש רבא (לדעתי זהו הפייבוריט של אלתרמן מכל יתר המדרשים):

כתוב אחד אומר יתרא הישמעאלי וכתוב אחד אומר יתרא הישראלי.
(מחלוקת בין:) ר' שמואל בר נחמן ורבנן.
ר' שמואל אמר: ישמעאלי היה, ואת אמרת ישראלי? אלא ישמעאלי היה ונכנס לבית המדרש, ומצאו לישי יושב ודורש כן: (ישעיה מ"ה) פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ וגו.' נתגייר ונתן לו בתו.
רבנן אמרין: ישראלי היה ואת אמרת ישמעאלי? אלא ישראלי היה וחגר חרבו כישמעאלי ונעץ החרב באמצע בית המדרש ואמר או אהרוג או אהרג. עד שאני מקיים הלכה לרבים שכל שיבטל הלכה זו - בחרב הזאת אני מתיז את ראשו! עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית:

נכון ששיטת הרוב היא כמו שאתה זכרת אבל סופר ומשורר לא מחויבים ללכת לפי הרוב אלא דווקא לפי השיטה שמציתה את דמיונם האמנותי.

4) עוד כמה פרפראות על ליל גליל:

רוח קל, שוכן ענן, ערפל בגיא שוכן

מלבי"ם על דניאל: "ובן אנוש הלז, הנוחל מלכות שמים - יבא עם העננים. שהעננים הם אדים הדקים מלאי רוח קל העולה מן המים והליחות אל הרום ומשם גשם נדבות על הארץ יריקו.
מלכים א פרק ח
וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית יְקֹוָק:
וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד יְקֹוָק אֶת בֵּית יְקֹוָק: פ
אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְקֹוָק אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל:

שביל בהר...

(סתירה:) כתיב: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן" וכתיב: "ויבוא משה בתוך הענן". דבי רבי ישמעאל תנא: נאמר כאן בתוך הענן ונאמר להלן ויבואו בני ישראל בתוך הים, מה להלן שביל דכתיב: "והמים להם חומה" אף כאן שביל:

עם הרוח לי אצאה

(כ) וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְדֹוָד וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלָיו בַּמָּה:

(כ) ויצא הרוח – פתרון: ויצא המלאך. שהרי אומר לעיל: וכל צבא השמים וגו'. ועתה יצא אחד מן המלאכים ויאמר אני אפתנו.

לעונג היה לי לקרוא את אשר אפשר היה לשער, לפרש ולהניח לגבי הסוגיה "מי היא אביגיל". כך או כך בעיני זה שיר שיש בו סיפור אהבה של אשה לגבר שלו היא מתגעגעת ומייחלת ואשר אולי הוא עשה צעדים מספר לכיוון שלה - אבל מימוש לא היה. מה שנותן לשיר נימה טראגית מסויימת מבחינה רומנטית עם מסגרת של ענן, ערפל ושמים. עוצמת הביטוי, שכביכול הוא פשוט, היא יופיו של השיר וכל אביגיל שהיא יכולה להתברך בו.

הואיל ולא ירחק היום ותוכנות חיפוש תוכלנה לחפש נושאים גם במלל ולא רק בדפוס, אני רוצה להבהיר משהו בקשר לשיר "ליל גליל". בהרצאה של פרופ' מיכאל וולפה ב 2014 ראה קישור בשרשור אל תתנו להם רובים) על הלחנת מספר שירי אלתרמן בתוכם השיר "ליל גליל". וולפה אמר שהלחן של זעירא הוא חציו ערבי וחציו חסידי. קם אליהו הכהן שהיה בקהל ואמר בערך כך ( 1:06:30 ): "הסתובבה אגדה בגליל במושבה יסוד המעלה שנערה רועה יהודייה התאהבה בבחור דרוזי והלכה אחריו לגליל ולא מצאו עקבותיה עד היום. אין הוכחה לכך אבל זו אגדה שהתהלכה...".

את חטאי אני מזכיר היום. מי שהבריג לראשו הקודח של אליהו הכהן את האגדה הנ"ל הוא עבדכם ב 2008. חיפשתי אז הרבה ולא מצאתי לצערי למרות חיפוש נרחב בעיתונים מהתקופה והסתייעות במומחים לדרוזים ואפילו השייך אל זועבי מבית ג'אן רמז לסיפור כזה מאותה תקופה סוף שנות השלושים תחילת שנות הארבעים.
בתחילת 2008 בעקבות עצתה של פרופ' זיוה שמיר פניתי במייל לאליהו הכהן ושאלתי אותו בערך כך (ראו אחר כך את תחילת השרשור כאן מ 2011 ביני ובין אקי להב).
מניתוח של השיר ליל גליל (מוסיף כאן גם דברים שהתחדשו לי אחר כך) יוצא לי ש:
1. "מי מרום" - זה ימת החולה
2. קולוניית מי מרום שלשפת ימת החולה – לימים נקראה יסוד המעלה
3. יסוד המעלה נוסדה למרגלות "תל קליל" שלרגליו זורם הירדן הקטן שנקראה "נחל קליל".(קליל בערבית – קטן).
4. אביגייל – היא אחותו של דוד
5. דודי – זה יתרא הישמעלי נקרא יתר (דרוזי) מיתרו ואחרי שנתגייר יתרא
6. אביגייל נכנסה להריון מיתר ואביה ישי גייר אותו וחיתן אותם ונולד להם בן "עמשא". (לימים יתרא גמל טוב לישי אבי דוד כאשר הציל את דוד המלך מבג"ץ שטען שהוא מצאצאי רות שהיא מואביה ולא ראוי למלכות).
7. ענן ערפל ושביל – ייתכן שרומזים למשה שנכנס לעב הענן בהר סיני ולערפל במשכן ולשביל בקריעת ים סוף – והוא היה חתנו של יתרו (עד היום הדרוזים טוענים שהדת שלהם הייתה לפנינו).
8. אביגייל ויתרא קראו לבנם הנולד – "עמשא" – אולי לזכר משה רבינו שהיה נשוי ל"דרוזית" ציפורה בת יתרו.
9. דודי הלך לדן – תל דן תל אלקאדי – הקאדי (הדיין) הדרוזי לא מאפשר ליהודייה להתגייר בשום אופן
10. רד דודי אל הירדן – הדרוזי ירד ליסוד המעלה והתגייר.
11. רוח – מלאך שמחבר בין בני הזוג שהשכינה שורה ביניהם.

לאור הנ"ל שאלתי (אז ב 2008) את אליהו הכהן אם ידוע לו סיפור מהתקופה ההיא על בחורה מיסוד המעלה שנכנסה להריון מדרוזי מהגליל, בית ג'אן או חורפייש, והתחתנו לאחר שהדרוזי התגייר. הוא כתב לי שהוא לא מכיר ושאזהר ממספרי הסיפורים ביסוד המעלה שעלולים להמציא לי סיפור כדי שארגיש מסופק...

שלום יוסי,
כדי שיהיה קל יותר: הקישור שהזכרת להרצאה של פרופ' מיכאל וולפה הוא:
https://youtu.be/97enHzGf5Kk

ניתוח השיר של אלתרמן 'ליל גליל' –
מוקדש לאביגיל סטיר לחגיגת השנים הבשלות.
שיר הוא לא רק מילים ומוסיקה, שיר הוא סיפור מולחן. והמלחין הטוב לומד להבין את המסרים שבשיר.
ובשיר שלנו אצל אלתרמן – שלושה סיפורים יחדיו: הראשון – סיפור פשוט וטבעי, השני – רמוז בבחירת המילים, והשלישי – גנוז בעומק נפשו. אז נתחיל לחפור.
הסיפור הראשון הוא סיפור אהבה דרמטי. אביגיל היא השרה על 'ליל גליל'. היא נמצאת על הירדן, עיניה על ההרים בהם שוכן הליל האפלולי, 'על ההר שוכן ענן' וערפל מלא הגיא. הרוח הגלילית הקלילית והבשומה מעוררת אל ליבה אל אהובה, שעלה למעלה לדן. הרוח קוראת לה ללכת בעקבות ליבה, להכנס אל הליל האפלולי, 'אל דודי אל יחידי'. האמנם נכון הדבר להתפתות עם רוח האהבה אל תוך החשכה? הבית האחרון מתיר את המתח הרגשי-קיומי. היא עדין נצבת ליד הירדן, באזור מי מרום (המזוהה, בין היתר, עם אגם החולה) ומעליה השמים הרחבים הגבוהים. היא במקומה נצבת... והנה לפתע מה רואות עיניה? ירד האהוב, מן ההר דרך הענן, דרך הגיא מלא הערפל, אל הירדן, אליה. זוהי שמחה גדולה של איחוד האוהבים.
והיטיב המלחין הנפלא, מרדכי זעירא, לבטא באמצעות הלחן את רגעי הגעגוע, את המיית הלב, את המראות המסתוריים של הלילה, ועם השמחה המתפרצת שבפגישה.
הסיפור השני, העמוק יותר, מתאפיין בבחירת מוטיבים תנ"כיים. אלתרמן בא ממשפחת הרבנים מלובביץ (גם המשוררת הדגולה, זלדה). בשיר זה הוא מיטיב להשתמש בנרטבים מקראיים.
דודי הוא כמובן הכינוי לאוהב בשיר השירים. המקום הנקרא 'מי מרום' נזכר בספר יהושע. ובביטוי 'שמי מרום', שימו לב להדגשת גובה השמים. אך במיוחד, המילים 'על ההר שוכן ענן' מהדהדות את הנאמר בספר שמות (כד 15) בעת שמשה עולה להר סיני להוריד את עשרת הדברות: "ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר." והמילים 'ערפל מלא הגיא' מהדהדות את מעמד הר סיני: "ויעמד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים". (שמות כ' 17). וכל דובר מקראית זוכר כי רוח היא גם רוח האדם. החוץ והפנים נושקים זה לזה- כמו איחוד האוהבים, שמקבל בשיר נופך של איחוד מיסטי. הדוד מגיח אליה מתוך הענן והערפל.
אפשר שתאמרו כי הרחקתי לכת בפרשנותי למילות השיר. אך בואו ונראה את הצפון בגרעינו, מבחינת נפשו של אלתרמן הכותב שיר אהבה זה. האם הבחירה בשם אביגיל הוא מקרית? בסיפור המקראי אביגיל היא אשתו של נבל הכרמלי, וכך הם מתוארים: ”וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים” . (שמואל א', כ"ה, 3). אביגיל מצליחה למנוע מדוד להרוג את בעלה. לאחר שבעלה נבל נובל מחרדה ומת, דוד נושא אתה לאשה. איך אפשר שלא לאהוב "אִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר"? (כמו אביגיל שלנו?!)
חקרתי וקראתי אודות הרקע לכתיבת השיר. על פי יודעי דבר (ראו להלן) בשיר זה מספר אלתרמן על פגישה בירדן עם אשה אהובה עליו ... אך נשואה. שמה לא היה אביגיל אלא עבריה שושני. אף הוא היה כבר נשוי לרחל מרכוס. (גם לדוד היו כמה נשים). הוא אמנם מסווה שאלה רגשותיו בכך שהוא ככותב מעביר את מילות השיר לפיה. ברם, הוא הדוד שהגיח אליה לפתע מתוך הטבע הלילי על הירדן. והיא אביגיל. היא שקוראת את שירו אליה, מבינה היטב את המסר החבוי בו. אכן, השיר בעומק עבור אהבתם הסודית הוא הצעת נישואין מושהית לאשה אהובה אך נשואה.
חפרנו, חפרנו וחשפנו, כנראה, זהו המעין הרגשי הכמוס ממנו נבע שיר פשוט לכאורה ונפלא זה.

להלן, מקור מתוך פורומים > הפורומים > הפורום המרכזי של אתר אלתרמן כתב: אקי.
על דמותה של עבריה העניינים מורכבים קצת יותר, אך יש להם עוגנים במציאות.
אוירתו של השיר "ליל גליל" מעלה על דעתי, את הסיפור על ביקורו המפורסם של אלתרמן אצל עבריה כאשר התגוררה בקיבוץ דגניה, ומיד אסביר מדוע.
מה שידוע לנו על הביקור הזה, מגיע מחליפת המכתבים בין עבריה לנתן, כפי שפירסמו אותם מנחם דורמן ("נתן אלתרמן: פרקי ביוגרפיה") ודן מירון ("פרפר מן התולעת"), כאשר במרכזו של הביקור, כפי שתואר במכתבים, עומד טיולם הלילי של עבריה ונתן אל הירדן.
אני מצטט ממכתבה של עבריה בעניין זה:
".. אני מקללת בלי סוף ושולחת את הכל לעזאזל - - - כי - - - צריכה הייתי לשלוח את עצמי לאותו מקום . כאן מרחרחים סביבי. הריחו ריח חטא! (יערב להם. לי בעצם לא איכפת. איני יכולה לדמות להם. חטאי). שנאתים עד מות. אני בזה להם על כבליהם וקטנותם..."
"... נתן, ושוב שישי בערב. ישבנו בחבורה. מרחוק שרו. מקרוב התלחשו, ולמטה ירדן אפל.
ואני, צמותי כרוכות מהדקות את ראשי ולבי משתגע ובאתי לכתוב לך.... אני רואה אותך הולך, וזקוף קומה אתה מחזיק בידי והולך בעקבותי. אנו יוצאים את הסבך, את השלכת, המיית הברושים, אתה שומע את הצרצרים, אתה עומד, כי אתה רואה את השמיים. ואני מתפלאה אליך העומד באור הירח בדממה – אהוב."

ממליץ לכם לקרוא על הפזמון "ליל גליל" בספרה של זיוה שמיר "כלניות" (עמ' 253- 259).