ספר השירים האחרון של נתן אלתרמן - 'חגיגת קיץ' - לא זכה לרגל פרסומו אלא במאמרי ברכה קצרים מידידיו יחיאל מר, ישראל זמורה ויעקב הורוביץ. ב'על המשמר', מעוזם של אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, ידידיו מימי חבורת 'יחדיו', לא הוזכר הספר בזמן הופעתו. אלתרמן יכול היה לחוש, ובדין, שהוא וספרו מוּדרים מהחגיגה.

על בגידת 'חבריו', שהִפנו עורף בקנאה, כתב המשורר בספר החדש: "אִישׁ עִם עֶרֶב הִבִּיט/ וְהִרְהֵר: אָנָה בָּאוּ רֵעִים./ לֹא הַמָּוֶת, אָמַרְנוּ, יַפְרִיד,/ אֲבָל הִפְרִידוּ הַחַיִּים" ('נתפרדה החבילה'). השיר הקצרצר מעיד על חומת הברזל שנתגבּהה בין המחנות ('יחדיו' ו'מחברות לספרות') כשפרצה המלחמה ב-1939 ועל שנאת אחים הגרועה משנאת זרים. המבקרים הראשונים לא הבחינו בייחודה של יצירת הכלאיים החדשנית הכוללת שירים סיפוריים והגותיים, רציניים ומבודחים, נשגבים ויום-יומיים — חלקם בשורות "פרוזה" נפתלות (המצטיינות בחריזה סמויה) וחלקם בשורות קצרות ו"פשוטות". במלוכד 'חגיגת קיץ' מציגה תמונה קליידוסקופית מרהיבת עין, סדורה וסדוקה כאחת, של רסיסי מציאוּת עזי ניגודים: פרהיסטוריה ואקטואליה, פואטיקה ומדע, ענייני המדינה ה"בוערים" ועניינים אישיים שהצִנעה יפה להם.