שירו של אלתרמן "אל תתנו להם רובים" (1934), הגיב במאוחר על מלחמת העולם הראשונה. בדרך-כלל השקפתו של אלתרמן בנושא המלחמה והחימוש, אשר זכתה לביטוי מבריק בטורו "הֶעָרָה פרדוקסלית" , הייתה השקפה דוּאליסטית ודינמית, הנעה בין הוּמניזם פָּציפיסטי כלל-אנושי כבשירו המוקדם "אַל תתנו להם רובים" לבין אקטיביזם לאומי של "אין ברֵרה" בנוסח "זֶמר הפלוגות" (1938).
השיר הפָּציפיסטי המוקדם "אל תתנו להם רובים", שהיה נטע זר וחריג בנוף שירתו של אלתרמן, הולחן על-ידי סטפן וולפה, וזכה לפופולריוּת רבה בשנות השלושים. עד שנות החמישים והשישים הוא הושר בתנועות הנוער של האגף השמאלי של המפה הפוליטית – "השומר הצעיר" ובנק"י – אך לימים נגנז שיר זה, ומחברו אף השתדל לשכוח אותו ולהשכיחו. השיר בנוי כמונולוג דרמטי שמשמיע חייל שנפגע בהתקפת גז באוזני האחות הרחמנייה המטפלת בו: אחד הבתים בשיר זה מספר באירוניה כמה חודש מאי נפלא מכל החודשים של אימא אדמה. קוראי השיר שנתנו דעתם לנימה האירונית הבינו שזהו שחודש שבו בלעה אימא אדמה רבים מברואיה:
עוֹד אֶזְכֹּר, אָחוֹת – שָׁמַיִם לֹא שָׁמַיִם,
רוּחַ מִתְגַּלְגֶּלֶת עַל שְׁטִיחֵי קָמָה.
חֹדֶשׁ מַאי הָיָה. נָאָה מִכָּל הַמַּאיִים
שֶׁיָּדְעָה אֵי-פַּעַם אִמָּא-אֲדָמָה.