את אחד ממחזורי השירה הרציניים ביותר שלו, שבּוֹ כלולים מיטב שיריו השנונים בנושאי פואטיקה ופוליטיקה, כינה אלתרמן בכותרת המנמיכה "שירים על רְעוּת הרוח" (להלן: שער"ה). ודוק, אין מדובר כאן ב"רֵעוּת", אותו מושג קולגיאלי שהכניס אלתרמן אל השירה והפזמונאות בשנות הארבעים (שהתגלגל אל "שיר הרֵעוּת" של חיים גורי [1948] והיה להמנונו של דור תש"ח). מדובר ב"רְעוּת רוח" – בדברים בטלים ובשטויות –  לפי הפסוק  "הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת א, יד; ועוד).

        מדוע הציג אלתרמן את העשייה שלו ושל חבריו כשטויות ("שְׁטוּתִים" בלשון המחזור שער"ה)? דבריו על ה"שטויות" ועל "רְעוּת הרוח" נאמרו מן הסתם באירוניה עצמית, כי כך התבוננו אז ביישוב בכל אותם בוהמיאנים, יושבי בתי-הקפה שבקרנות הרחובות, שבילו את ימיהם בשתיית שֵׁכר, מוקפים במעריצים ובמעריצות. אפילו אחותו של המשורר, לאה אלתרמן-להב, חברת קיבוץ תל-עמל (לימים "ניר-דוד"), בהיחלצה להגנת אחיה וחבריו המשוררים, הכותבים שירי-הבאי ומבלים במסבאות בעת שבני-היישוב מתגייסים, כתבה בעיתון "השומר הצעיר": "כה רחקנו מאנשי הספר שלנו, והרי הם בעינינו לרוב מבַלי-עולם".