אחדותו של השיר הבודד ב'כוכבים בחוץ', במידה שהיא קיימת, אינה נשענת על עיצוב "נאמן למציאות" של מצב אנושי או של נוף. השירים מאחזים אמנם בנוף מוחשי מאוד ומביעים חוויות אנושיות עזות, חוויות של זיקה לטבע או של אהבה לאשה, אבל יש בהם שבירה מתמדת של מסגרות נוף קוֹנקרטי או של רגעי חוויה המעוגנים במקום או בזמן מוגדרים. בשירים אלה חוזרים ומופיעים מראותיה של העיר בסתיו או ביום קיץ, חוזרים ומתוארים בהם יחסי טהבה בין איש לאשה, מסופר על קרקס הבא לעיר או על בית ישן ויוֹנים. 'כוכבים בחוץ' שופע מראות, נופים, אירועים ורגשות אנושיים, אבל עיצובם בשיר נעשה על פי רוב בדרך ההפשטה: במקום לעצב את הדברים בקוֹנקרטיות שלהם מעדיף הדובר לשאת נאום עליהם או אליהם, כשהוא עושה את המראה הקוֹנקרטי או את המצב האנושי הקוֹנקרטי שם־דבר לערך או למושג שהם מייצגים. בניגוד למשאלה לשיר "את הדברים", שאלתרמן חוזר ומביע אותה הן במסה ("סוד המרכאות הכפולות". 'טורים', 19.10.1938), והן בשיר ("הנה העצים" ב'כוכבים בחוץ' והפרק החמישי של "ליל תמורה" ב'עיר היונה'), מדברת שירתו 'על הדברים' יותר מאשר 'נוגעת בלבם'. השיר האלתרמני, ביחוד ב'כוכבים בחוץ', קופץ תדיר מן התיאור של נופים ומצבים קוֹנקרטיים להכללות הגותיות הנוגעות בהם; מתיאור שלערב לדיבורים על העולם, שאפשר לגור אתו שנים כשנות חיים בלי לדעת מה ומי הוא ("כינור הברזל"), או מתיאור קוֹנקרטי שלירח התלוי על כידוןהברוש לשבועה באוזני אלוהים, כי לעד לא תיעקר ממנו, מן המשורר, תוגת צעצועיו הגדולים("ירח").

המאמר המלא