מאמרים  • • •
סחרחר כשגיאה בין מלים - על שירי נתן אלתרמן - מנחם פרי
קראתי בשירי אלתרמן במשך השנים. הקסם שלו מובן לי. אני זוכר שירים מתנגנים רבים שלו בעל-פה, יותר משל כמעט כל משורר אחר. אבל עדיין מצליח לקומם אותי הרנסנס ב"מעמדו" בשנים האחרונות ("גדול המשוררים העבריים במאה-העשרים, גדול יותר מביאליק", קישקש מי שקישקש). אם מתעקשים להשתטות ב"טבלת ליגה" של כל השירה העברית במאה-העשרים, אולי יפתח אצלי אלתרמן את העשירייה השלישית.
 
שיר של אלתרמן אפשר לקרוא מהר, להתפעל ממנו ולהניחו בצד. לא קורה בו הרבה מול הדימויים, בין השורות, בין הבתים. ודאי לא אחרי שסגרנו את הספר. וקהל-הקוראים שמתפעל היום מן השירה הזאת כבר אינו מבחין בינה לבין "שירי" הטור השביעי, שכלל אינם שירה. אכן, הקנוניזציה של הטור השביעי אופיינית לניאו-מעריצים של אלתרמן. טלו משירי הטור השביעי את ההתנגנות והחריזה, ומה יישאר? אלתרמן, בכל כתיבתו בשורות קצוצות, הוא אכן מגדולי החרזנים בשירה העברית. החרוז הווירטואוזי שלו הוא הרבה יותר מראוי או משובח, והוא הולך לאחור ומשתף בצלילים החורזים אף עיצורים מעומק השורה; ובדור שחרזניו סבורים ש"נערוֹת" ו"ילדוֹת" או "שמרתיך" ו"ראיתיך" הן חרוז, ו"שור" ו"חמור" הן חרוז משובח, לא מפליאה האפקטיביות של החרוז האלתרמני. ואם הווירטואוזיות הפרוזודית של ביאליק ובני דורו אובדת כליל כשאיננו קוראים את שיריהם בהברה האשכנזית, מספק אלתרמן את הצורך הגדול בשירה מתנגנת (מתנגנת, ולאו-דווקא מוסיקלית). אבל אם ניטול, כאמור, מפזמוני הטור השביעי את המשקל והחרוז, יישארו בידינו בדרך-כלל פובליציסטיקה נעדרת חריפות, קצת סיסמאות, ניסוחים לרחשי-לבו של הכלל, וקצת ביקורת (לא יתר מוועדת הביקורת של מפא"י). די להשוות אותם לפזמוניו הסטיריים של חנוך לוין כדי לראות את ההבדלים בדרכי האמירה, בתכניה, ובמקוריותה. 
 
טור אישי של מנחם פרי באתר הספריה החדשה - פורסם ב-12.4.2010


חזור
  
 
בחסות: תמ"א 38 - האתר המרכזי
© כל הזכויות לאתר נתן אלתרמן שמורות לטרגט מערכות בע"מ, עיצוב האתר - סטודיו קליימקס