מאמרים  • • •
דרכו של נתן אלתרמן אל השירה הלאומית - דן מירון
בשני עשורי חייו האחרונים של נתן אלתרמן וכן בעשור שחלף מפטירתו נקבעה דמותו הספרותית־הציבורית במתכונת הטיפוס של המשורר הלאומי, משורר האומה הרשמי כמעט של מדינת־ישראל בעידן ייסודה.  אכן, אלתרמן היה משורר לאומי בשני מובניו של המושג.  הוא הבקיע ביצירתו הרחק מעבר למעגל הצר של קוראי־שירה מובהקים, ואף למעגל הרחב יותר של אינטליגנציה הנזקקת בדרך זו או אחרת לספרות והגיע אל צביור רחב כל־כך, עד שמותר לומר עליו, ולוּ גם מתוך הגזמה, שחדר לתודעת הלאום כולו. הוא גם היה משורר, שחוויית הקיום הקולקטיבית של האומה נעשתה לעניין המרכזי ביצירתו, ובהזמנויות אחדות נראה כאילו היה הוא מבטאה של אותה חווייה, מעין דבּר של האומה כולה.
 
משוררים מן הסוג הזה, המביעים את הלאום והמגיעים אליו, אינם מקובלים בדורות האחרונים אצל אומות העולם, ובספרויות האירופיות המרכזיות אין הם מצויים זה מאה וחמישים שנה, מימי הרומאנטיקה.בתרבותנו, לעומת זאת, נעשתה הופעתה של דמות כזו למין נורמה. אנו מורגלים בכך, שההירארכיות התרבותיות שלנו מתארגנות מסביב דְמות או דמויות של סופרים – בעיקר משוררים – המתאימים (באמת או למראית־עין) למתכונת של אותו טופּוס: הסופר הלאומי, המשורר הלאומי. לכך גרמו התנאים ההיסטוריים־החברתיים המיוחדים, שבהם התפתחה התרבות הלאומית המודרנית שלנו, וכן התנאים ההיסטוריים המיוחדים, שבגינם, למשל, התאחרה הרומאנטיקה אצלנו עד לראשית המאה העשרים. יותר מזה פעלה כאן השפעתו של המודל הביאליקאי רב־העוצמה, אשר עד היום לא "השתחררנו" ממנה, למרות כל המרידות וההפיכות הספרותיות.  למעשה, התבצרה הנורמה של המשורר הלאומי כבר לפני ביאליק (היא קיבלה ביטוי ברור ביחס אל י. ל. גורדון ואף בשירת י.ל. גורדון עצמו) והתמידה בצידו (טשרניחובסקי) ולאחריו (אורי צבי גרינברג, למרות המחלוקת הפוליטית החריפה שהקיפה אותו). לא היתה, איפוא, כל זרוּת בכך, שבימים הסוערים של ערב הקמת המדינה וכן בימי מלחמת־השיחרור וראשית הבנייה הגדולה שלאחריה, התממשה נורמה זו ביצירתו ובדמותו הציבורית של משורר חדש, צעיר יחסית – נתן אלתרמן. אדרבה, מבחינת התפתחות התרבות הלאומית והזרוּת היא בכך, שעדיין לא נמצא לאלתרמן יורש במימושה של הנורמה, ובוודאי יש בכך מסימני היחוד של תרבותנו בתקופת המדינה לעומת התרבות בתקופה שקדמה לה.
 
מכל מקום, תוקפה וטבעיוּתה של נורמה זו בספרות העברית עדיין הם רבים כל־כך, עד שיש בהם, אולי, כדי לטשטש את העובדה, שהדרך אל השירה הלאומית היתה בשביל אלתרמן מיוסרת וממושכת מאוד; אימוצה של נורמת השירה המביעה את החווייה הלאומית הקולקטיבית היה בשבילו קשה וכלל לא מובן מאליו; שכן נטייתו הראשונית, המוטבעת, של המשורר היתה לאו דווקא לקבל את דפוסי מסורתם של יל"ג, ביאליק, טשרניחובסקי ואורי צבי גרינברג, אלא, להיפך, לדחותם מכל וכל – משום מניעים שבטעם ושבמזג וגם על־פי שיקולים עקרוניים.
 
נטייה זו לא נעלמה גם בשעה שאלתרמן היה נתון כבר בשיאה של התקופה ה"לאומית" ביצירתו, היינו בשנות החמישים. יצרתו המרכזית של אלתרמן בעשור זה הוא המחזור האֶפי הגדול "עיר היונה", מעין כרוניקה שירית רחבת־יריעה של תקופת "המאבק", מלחמת־השחרור והעלייה ההמונית בשנות העצמאות הראשונות. השלמתו של מחזור זה היתה חשובה בעיני המשורר כל־כך, עד שבגינה דחה את כינוס כל שיריו האחרים משנות הארבעים והחמישים במשך יותר מעשור. כשכונסו השירים בספר הגדול, ששֵם המחזור הפותח קרוי עליו, ברור היה, שהמשורר רואה בכולם מין לוויי והשלמה ליצירה השירית, שהעמידה במרכזה לא את עולמו האישי שלו אלא את התקופה, "העת" כפולת הפנים, שהיא כמו עיר אשר "פני היונה ואיבחת חרבה הן דמות פניה הנחצות". בכך ביטא מידה מופלגת של דבקות בנורמה של השירה הלאומית ונאמנות מסקניית 
 


חזור
  
 
בחסות: תמ"א 38 - האתר המרכזי
© כל הזכויות לאתר נתן אלתרמן שמורות לטרגט מערכות בע"מ, עיצוב האתר - סטודיו קליימקס