מאמרים
ריתמוס ותמונה בשירת אלתרמן - נתן זך
לשונו של אלתרמן – כמוה כלשונו של שלונסקי – פיגורטיבית ומטאפורית בדחיסות רבה. אם על המקצב נאמר שהוא מיכניסטי ביותר ומאולץ, הנה תיאור זה הולם לא־פחות תמונתיות שאינה נרתעת מפני טרוֹפּים (tropes) מלאכותיים ולעתים קרובות גם דחוקים ביותר, הנתבעים רק להצטיין במקוריות מובהקת (בציוריו פונה אלתרמן אל יצר התגלית שלנו הרבה יותר משהוא פונה אל רגש ההיכרוּת והזיהוי). לפנינו לשון תפאורנית שהיתה מניחה את דעתם של המַנייריסטים בני המאה השבע־עשרה וכל שאר התקופות בחתירתם ל־Poesia artificialis.  אימאז'ים מזרחיים ("שוֹקיִך תהילה ללוטשי המתכת") מופיעים כאן בצדם של ציורים סינאסתיטיים ("עיר טבולה בבכי הצרצרים"), אוקסימורונים מרובים ("השקט הרם כיציאת נשמה"),  קאתאכריזוֹת, היפרבּולות ("היא גדול, ליל הסתיו, כגסיסת ממלכה"),  מיטוֹ נימיות, מוֹנטאז'ים פאראלוֹגיים ואַ־לוֹגיים, מטאפורות מאנישוֹת, וכו' וכו', - רבים מכל אלה, דוגמת ציוריו של שלונסקי המוקדם, נועזים ובלתי־קונבנציונאליים לחלוטין (לעומת זאת, לא תמצא כאן את סממני "הכיעור" האכספרסיוניסטי והפוטוריסטי המכוּון שבציוריו המוקדמים של שלונסקי, אף לא את התמונתיות היהודית־המסורתית שלו).
 
בסוגיה זו של הפיגורטיביות בשירת שלונסקי ואלתרמן, דומה כי מן הראוי להרחיב מעט את הדיבור, שכן כאן לא נעשה עדיין כל נסיון ראשוני ל"מיפּוּי השטח". מעטים, למשל, עמדו על כך, שעם כל הדמיון ביניהם, קיים בכל־זאת הבדל מהותי בין עולמם הפיגורטיבי של שני המשוררים. אחד מגילוייו הבולטים ביותר של הבדל זה עיקרו בכך, שהציור האלתרמני, כשלעצמו, הנו בלתי־צמוד יותר מזה של שלונסקי, מכונס יותר בעצמו ומסתפק בגבולותיו ה"אדריכליים" שלו, באשר אינו גורר אחריו, בדרך של אסוציאציה תכנית, סדרת אימאז'ים וציורים דומים, המצטרפים יחד לנוף מיטאפורי משותף, ואף אינו, צמוד באותה מידה לרעיון פיגורטיבי או סמלי מוגדר כלשהו, המלכד יחד את כל ציורי השיר. דוגמה אָפיינית לציור ממין זה: "נחש על התל צוארו לה שילח, / נשא כנורו הישן ויִקוֹד". שהרי כאן מצייתת התמונה בבירור להגבלות הסימטריה המבנית, מתבססת על מחוה תיאטרלית וחנוֹ ה"חצרוֹני" המוגבל, ומסתפקת בעצמה: אין כל קשר, גלוי או סמוי, כפי שנמצא אותו במרבית שירי שלונסקי, בין נחש זה, הנושא את כנורו הישן וקד לעברנו קידה מצודדת כל־כך, לבין המשכוֹ של השיר, שבו נשבעת העיר "בחירוק אבנים" – משום־מה – לזכור ולשמור את "רוחב הלילה הזה הפקוח"!
 
את הטעם העיקרי לאָפיוֹ זה של הציור האלתרמני יש לבקש, כמדומה, ב"תיאטרליות" שירו, בלהיטותו אחר אפקטים וציורים מפליאים ומקוֹריים, בבחינת זיקוקין־די־נור, שאינם מכשירים את הקרקע זה להופעתו של זה ואף אינם מגיהים אור זה על זה, כבשירה בעלת ערך רב יותר. ציורי בזק אלו נמנים עם מרכיביו העיקריים של "עולם האגדה" האלתרמני – לא־פחות מדמויותיהם של כיפה אדומה, בת־המוזג, האחים, החלפן, הלוליין וכו' וכו'.


חזור