מאמרים
אלתרמן הוא מורה הדרך שלי ברחובות תל אביב - אברהם בלבן
בשנת לימודי הראשונה באוניברסיטת תל אביב התבקשתי להכין שיחה קצרה על משורר שאבחר ודיברתי במשך חמש דקות על הנושא: "מדוע שירתו הלירית של אלתרמן רחוקה מלבי". נתן זך היה אז מורה מרכזי בחוג ואני אימצתי בהתלהבות את תפישותיו הפואטיות שדחו כליל את שירתו של אלתרמן. כשהגיע זמני לכתוב דוקטורט הצעתי לכתוב על האופנים השונים שבהם מרדו עמיחי, זך ואבידן באלתרמן. אלתרמן לא היה כביכול אלא שק חבטות שסייע למשוררי חבורת "לקראת" לאמן את שריריהם השיריים. שלוש שנים עבדתי על התוכנית הזאת, ובסיומן גיליתי משורר גאון, פלא שירי בכל קנה מידה. בתום שלוש השנים האלה הצעתי תוכנית מחקר חדשה שעיניינה ספר השירים הראשון של אלתרמן, "כוכבים בחוץ" (1938).
אלתרמן הוא מורה הדרך הטוב ביותר שלי ברחובות תל אביב. אני הולך בנורדאו לעבר בן יהודה, בין שתי שורות של עצי מייש הפורחים כעת בפריחת שלכת צהובה־אדמדמה. מעלי שמש חורפית הנוצצת כצפחה מעבר לענני החורף. אפילו הטיול הקטן הזה, אני חושב, הוא טיול אלתרמני, כי מה למדתי ממנו כשניסיתי במשך חודשים ארוכים להבין את שיריו? קודם כל שהגיבור של שיריו, ההלך המפורסם, הוא למעשה הלך עירוני: את כל המראות שציפה למצוא בדרכים העוברות בין שדות ויערות הוא מוצא בעירו. 
השיר המפורסם "ירח", למשל, פותח בתיאור עיר קודרת ומנוכרת: "שמים בלי ציפור / זרים ומנוכרים. / בלילה הסהוּר מול חלונך עומדת / עיר טבולה בבכי הצרצרים". אבל בתוך העיר הבוכייה הזאת ההלך מגלה לפתע מחדש את הדרך ואת "צעצועיו הגדולים" של אלוהים: את הירח על כידון הברוש, את האגם ואת העץ שפירותיו אדומים כעגילי אשה. ההלך, אומר אלתרמן, אינו מושג גיאוגרפי אלא נפשי. ההלך אינו בהכרח מי שפותח צעד ויוצא לדרך, אלא מי שפוקח את עיניו ואת לבו למראות המזומנים לו בדרכים וברחובות.


חזור