הפורום
האם השיר "פגישה לאין קץ" נכתב לאהובה? למי?
תגובה אחרונה 07 אוג 2018 18:08 ע"י . 43 תגובות.
גרסה להדפסה
מיון:
הקודםהקודם הבאהבא
עמוד 1 של 3123 > >>
מחבר הודעות
ציפורה ו.

--
21 מרץ 2010 06:27 צטטצטט הגבהגב
שמעתי דעות לכאן ולכאן. האם ברור שהשיר נכתב לאשה אהובה? ואם כן - האם ידוע אם אלתרמן כתב את השיר לאשה מסוימת?
elhod@zahav.net.il

--
21 מרץ 2010 10:40 צטטצטט הגבהגב
לדעתי כדאי לצרף את השיר באתר בכדי שנוכל להתייחס על המקום ולהגיב. בתודה , יהודית
SuperUser Account

--
21 מרץ 2010 10:51 צטטצטט הגבהגב
הנה השיר:

כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים!
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!

לספרים רק את החטא והשופטת.
פתאומית לעד, עיני בך הלומות,
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,
תאלמי אותי לאלומות.

אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.
לבדי אהיה בארצותייך הלך.
תפילתי דבר איננה מבקשת,
תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!

עד קצווי העצב, עד עינות הליל
ברחובות ברזל ריקים וארוכים,
אלוהי ציווני שאת לעוללייך,
מעוניי הרב שקדים וצימוקים.

טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעויפו לרוץ,
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.

שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,
שם רקיע לח את שיעולו מרעים,
שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת
ואני אקוד לה וארים.

ואני יודע כי לקול התוף,
בערי מסחר חרשות וכואבות,
יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף
את חיוכנו זה מבין המרכבות.
אלישע פורת

--
28 מרץ 2010 16:49 צטטצטט הגבהגב
בשיר הזה יש לפחות שלושה צירופים המעידים על נוכריותה של זירת התרחשותו. ההנחה שלי, שמדובר בעת ישיבתו בפריס. ראו "רחובות ברזל ריקים וארוכים...". אלה לא הברזלים של קולנוע 'ארמון' בחיפה של שנות הששים...

כ"נשיקת טבחת" - בתרבות היהודית והעברית אין הילה חשקנית לטבחית. בצרפתית דווקא יש. נשיקותיה החמות של הטבחת, אל מול הנשיקות החיוורות של גבירתה - הן מוסכמה ידועה בספרות הצרפתית. אפשר שזהו ביטוי ששוקע אצל אלתרמן מתרגומיו מצרפתית.

כנ'ל "שקיעות של פטל". זהו אולי צבעה של השקיעה בפריס. לא בארץ ישראל! כאן אין שקיעות בצבע של פירות הפטל! גרגרי היער הכהים במיוחד. שוב ביטוי המעיד על נוכריותו של השיר.

ולבסוף "אל בין המרכבות", המשורר לא ראה מרכבות בארץ. המרכבות, לפחות כפריט תיירותי, נמצאו לו בעת שהותו בחו"ל.

ואם נמשיך בקו הזה - שאני מקווה שאינו מופרך מדי - נגיע בהכרח למסקנה שמדובר באהובה כלשהי שהמשורר קיים איתה יחסי אהבה כאלה ואחרים - בצרפת! בפריס! בזירה הנוכרית של התרחשות השיר! אין סיכוי לנחש את שמה של אהובתו זו, אלא אם כן הוא חשף את הפרשה באקראי. כל מקנאותיו של המשורר יכולות להירגע. מדובר - על פי עדותו הברורה - בפרשת אהבה - שלא לומר פרשת אהבים - שאירעה בעת שהותו בלימודיו בצרפת.

סוזי

--
16 אפר 2010 09:36 צטטצטט הגבהגב
לדעתי השיר נכתב בכלליות על אהבה,שכאשר אתה מתאהב התחושות הופכות להיות קיצוניות מה,*פתאומית לעד*זו דוגמא לכך שכאשר האהבה פוגעת בך זה יכול לקרוא פתאום וזה לתמיד,וכן המשפט *לספרים רק את החטא והשופטת*כאילו אומר את הקובעת ואת הכל גם החטא וגם השופטת כלאמר שני קצוות -החוטא והדיין,דוגמאות נוספות למעשה קיימות בכל מילות השיר כאשר כל שורה אומרת כמה אהבה יכולה להיות טוטאלית,וכמובן שמדובר על אהבת אמת ולא התאהבות רגעית,אהבת אמת שלא כל האנשים זוכים לה בחייהם גם אלה שחיים באושר ומקימים משפחה.....
ססון

--
25 אפר 2010 14:39 צטטצטט הגבהגב
האם יש למישהו את המילים עם ניקוד כדי שיהיה ניתן להגות את השיר כמו שנכתב במקור ? שכן כל משפט יכול להתפרש בכמה אופנים....

אודה לכם מאד אם יש לכם ...

תודה
ליבי

--
12 דצמ 2012 17:08 צטטצטט הגבהגב
קישור למילות השיר כולל ניקוד לכל השיר,
http://culture-report.blogspot.it/2008/03/fw.html
under-user

--
13 דצמ 2012 15:47 צטטצטט הגבהגב
אזהרה: הניקוד בלינק שהוצע מעלי - מלא שגיאות, חלקן מהותיות.

הנה דוגמא אחת:

שָוְא חומָה אֶצור לָךְ,

האל"ף מנוקדת שם בסגול (והוי"ו חֲלוּמָה במשתמע),
בעוד שהנכון הוא: אָצוּר (אל"ף קמוצה, וי"ו שרוּקָה)

יש שגיאות כאלה - לרוב.
כדאי ללכת אל המקור: "שירים שמכבר", ע' 8

אלון י.

--
15 דצמ 2012 21:45 צטטצטט הגבהגב
מה שחשוב זה פחות הנקודות עצמן, אלא המשמעות, שהיא גם בעייתית. הדקדקנים ימצאו גם טעויות בניקוד בשיר המודפס בספר, לפחות באחת המהדורות שיש לי.

אותי מעניין סיום השיר, תיאור ההתאבדות:
"ואני יודע כי לקול התוף בערי מסחר חירשות וכואבות יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף את חיוכנו זה מבין המרכבות".
קול התוף - הרי זהו התוף של האקדש.
ערי מסחר - מתאים לתיאור שלעיל, שהרי פריז היא אכן עיר מסחר.
אפול עוד פצוע ראש - תיאור פצע הראש בעקבות ירי האקדח.
לקטוף את חיוכנו - ירי מנטרל חיוך. אולי החיוך שלה מנוטרל מהמוות שלו, אולי מדובר לא רק על התאבדות?
under-user

--
15 דצמ 2012 22:00 צטטצטט הגבהגב
זאת לא דקדקנות
מסתבר שהנקודות קובעות גם משמעות, בדיוק כמו שמראה הדוגמא שהבאתי

לגבי מהדורות אחרות
קשה למצוא טעויות ניקוד אצל אלתרמן, בכל המהדורות
כדאי שתבדוק שוב

פאריס? למה?
למה לא תל אביב? או סתם עיר מסחר. לא יותר פשוט?
מה, אנחנו בשיעור גיאוגרפיה?

לי

--
13 אפר 2013 16:43 צטטצטט הגבהגב
קחי ספר של אלתרמן ותמצאי את השיר מנוקד.
גם ברשת יש ללא סוף, צריך להשקיע 10 שניות בחיפוש.
שפרה

--
27 אפר 2013 10:22 צטטצטט הגבהגב
הניסיון לפרש מיהי האהובה ואיפה נכתב השיר מחמיץ, לדעתי, את משמעותו האמיתית. האהובה *אינה* נושא השיר, אלא מטאפורה לנושא האמיתי, שהוא - רוח השירה והיצירה המשתלטת עליו, לפעמים אפילו בניגוד לרצונו. וכשמסתכלים על השיר מבעד להבנה הזאת, פתאום כל השורות מקבלות משמעות: זהו תיאור המאבק הפנימי המתחולל בתוכו, בין השאיפה לתת שלווה לנפשו לבין ה"סערת עליי" המאלץ אותו לכתוב. רוח היצירה היא זו שגם גורמת לו "לחטוא" בכתיבה וגם שופטת את יצירותיו, כובשת אותו בפתאומיות ו"מאלמת אותו לאלומות". לא תמיד היא לרצון לו, כי היא דורשת ממנו את כל כוחות רוחו, את ה"שקדים והצימוקים" גם כשאין לו כוח לתת אותם. ובכל זאת, הוא מכיר בייחודה של המתנה הזאת, בזכותה של ההשראה הפתאומית, מכיר בכך ש"טוב שאת לבנו עוד ידך לוכדת", כי בלעדיה לבו "יאפיל כחדר". וזאת - למרות שעוצמתה עלולה להביא עליו את סופו.
מוטיב דומה ניתן למצוא גם בשיר "אגרת", המתייחס לאותו מאבק פנימי, תוך שימוש במטאפורה התנכית של קין והבל, כפי שכתבתי כאןן:
http://yahalam.wordpress.com/2012/01/28/%d7%9b%d7%a4%d7%9c-%d7%95%d7%97%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8/
אלחנן

--
03 מאי 2013 09:24 צטטצטט הגבהגב
השיר נכתב ע"י המשורר לשירה שלו.
קראו את השיר בהינתן ההנחה הזו וראו עד כמה זה מחובר.
בבית הראשון הוא מתאר איך שהשירה פורצת ממנו גם אם ינסה לעצור אותה. שוא חומה אצור לך שוא אציב דלתיים כמו שאמר הנביא: מעיי מעיי אוחילה קירות לבי... הומה בי לבי ולא אחריש וגו'.
בבית השני: מכל מה שנכתב בספרים, השירה מופיעה לעתים כשירת החטא, ולעתים כשופטת, הדנה לחותכת. בהמשך הבית הוא מתאר כיצד היא מפתיעה אותו אבל הוא יודע לגבש את החוויה לאלומות - דהיינו מלים, שורות ובתים.
כך לאורך כל השיר ופשוט אין לי זמן כרגע להרחיב - אבל זה ממש מרגש.
לסיכום,לא נחמיץ את הרמז העבה ביותר: אל תניחי לו שיאפיל כחדר בלי הכוכבים שנשארו בחוץ. אל תשאירי אותנו בלי כוכבים בחוץ שהיא הפנינה ביצירתו של אלתרמן.
under-user

--
08 מאי 2013 06:39 צטטצטט הגבהגב
מה? אלתרמן חשב את "כוכבים בחוץ" לפנינה?

ממש צנוע הבחור, מה?

או אולי כדאי שתנםה פירוש אחר?
חזי

--
19 מאי 2013 22:21 צטטצטט הגבהגב
מתי נכתב השיר? וכיצד ניתן לדעת התשובה לשאלה?
אלי

--
27 אוג 2013 21:32 צטטצטט הגבהגב
נכתב לעולם, לטבע, לחוויית החיים בחוץ.
זהו השיר השני בספר "כוכבים בחוץ" ולכן הוא לא מתייחס אליו אלא נתן את הרעיון לשם של הספר.
"שקדים וצימוקים" זוהי השירה של אלתרמן שהוא כותב מכח ציווי אלוהי ממקומות של מוזה קשה (מעוניי הרב").
הוא כותב אותה כמנחה לעוללי העולם (לאנשים, כדי לגרום להם הנאה).
העולם, הטבע, החווייה של החיים "סערת עליי". במובן היית כסערה שהסעירה אותי (הוא לא אומר "הסערת אותי" כי ברור לו שאין כאן יחסים בין שווים אלא טבע ענק מול אני קטנטן וזניח). לנצח אנגנך - אבטא אותך (בלית ברירה).
העולם, הטבע (יש המכנים זאת - ה"תבל") היא עצומה ולא מובנת (כך, מלאת סתירות - "פתאומית לעד").
בבית הלפני אחרון - הטבע נוהג בכל מיני דרכים. במקום אחד הירח לוהט, במקום אחר - רעמים וגשם, מקום שלישי - ענף נושר מעץ. ואני הקטן - רק מרים את הענף ומודה על מחוות אלה שאינן קשורות אליי אך זכיתי להביט בהן ואני מתייחס לטבע כמו שנתין מתייחס למלך -
"שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,
שם רקיע לח את שיעולו מרעים,
שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת
ואני אקוד לה וארים."

או שלא. תשאלו את אלתרמן...
אדולף גומן

--
06 אוק 2013 21:26 צטטצטט הגבהגב
מי זאת "את" בשיר "פגישה לאין קץ"? השיר הוא המשך ישר לשיר הבא לפניו "עוד חוזר הניגון" בספר "כוכבים בחוץ" של נתן אלתרמן – אותו הגיבור (המשורר), אותו הניסיון להיפטר משליחותו, אותן המילים (ניגון, שווא, עוד). אז אולי כדאי קודם כל לשאול שאלה: מי פונה שם, בשיר הראשון אל המשורר, מה זה – מונולוג פנימי או דו-שיח? ואם דו-שיח, אז עם מי?
בשיר "עוד חוזר הניגון" ישנם שני גיבורים – המשורר ותבל. היא מחכה לו כדי להשתקף בניגונו, והוא מוכן לסגוד אפיים לכל ביטויה. כך מתאר את המצב עורך האנתולוגיה "השירים הכי יפים בעברית" (ת-א, 2013) מנחם בן: "אלתרמן מדבר בו על הרגע שבו חזר לכתוב שירה אחרי שהפסיק... ועל התאהבות הגדולה בעולם, מחדש, אחרי שהשירה נפתחה בו מחדש מבפנים" (שם, עמ'21). הטענה כי אלתרמן חזר לכתוב שירה מוטלת בספק, הרי בניין גדול ומפואר כמו "כוכבים בחוץ" לא יכול להיוולד בן-רגע. המשורר, ככל הנראה, עבד עליו בסתר שנים מספר.
הספר "סער" על הקוראים, ו"כתר השירה ניטל מ[אברהם שלונסקי] בעליל" (שם, עמ'42). אלתרמן לא היה אדיש לעובדה זו (ראה שיר של יעקב אורלנד "שמחת עניים" – הוא ישנו גם שם, עמ' 180).
אפשר היה לצפות שאהבה הדדית בין המשורר לבין תבל תביא לפגישתם, אך מסיבות כלשהן הוא פעם אחר פעם מנסה לשווא להימנע ממנה ולזנוח את הניגון.
ב"פגישה לאין קץ" ברור שדובר בשיר הוא המשורר עצמו. אך למי הוא פונה בשם "את"? אולי הוא עונה למי שדיבר אתו בשיר הקודם? השיר מתחיל במילים "כי סערת עלי לנצח אנגנך". אך תבל "סערה" על אלתרמן לא בתל-אביב, שבה הוא כתב את ספרו, ולא בפריס, שם למד, אלא בעיר ורשה, שם נולד בשנת 1910. הנסערים היו הוריו, שעה שעולל בכה קצת ונרדם בשלווה. כאשר כתבתי בפורום בהלצה כי "אַת" היא פריס, רציתי פשוט לומר כי עיר זו היא מועמדת לא פחות ולא יותר רצינית מאשר תל-אביב שיש סבורים כי זוהי "את". אך האווירה הפריסאית היא לא מקרית. שם סערה על אלתרמן רוח השירה, מוזה, ואליה, סבור גם אני, הוא פונה, אותה הוא קורא "את". (אולי דווקא היא דיברה אתו בשיר הראשון ולא תבל? לא נראה לי כי המשורר הוא שאומר לעצמו: "לך כבר, כולם מחכים לך!" ) אלתרמן לא מתכוון לשבח אלא רק לשרת אותה ("לכל שיריך אני כינור" לדברי נעמי שמר). והוא עושה כך לא מרצונו החופשי ("גופי סחרחר, אובד ידיים"), אלא לפי ציווי האלוהים, ומביא לעוללי השירה (לשירים) מתק מפרי עטו ("שקדים וצימוקים"). לאלוהים הוא פונה בספרו כאשר מנסה להימלט מייעודו ולהרוג בתוך עצמו את המשיכה הקשה והמסוכנת ליצירה ("איגרת"), וכאשר מתפלא ליופי ו"תוגת צעצועיך הגדולים" שבריאתם היא מעבר לכוחות האדם ("ירח"). ותבל היא הנושא העיקרי של השירה אך לא הנמענת בשיר.
(ביוון העתיקה היה אל אמנויות אפולו, ומוזות היו עוזרותיו כל אחת בתחומה – אוטרפה בשירה לירית, קאליופה – בשירה אפית וכו'. הן עוררו השראת היצירה באנשים והשגיחו עליהם בהגשמת ייעודם ("טוב שאֶת לבנו עוד ידך לוכדת / אל תרחמיהו בעיפו לרוץ"). רק למוזה מותר להיות שופטת למשורר כי אפשר לשפוטו רק לפי כללים משלו).
אז למה המשורר מנסה להימלט מהפגישה? הוא עונה לשאלה זו בעצמו בסוף השיר: "יום אחד אפול עוד פצוע-ראש". הוא חש את העתיד לבוא: גורל היוצר הוא תמיד טרגי. האומנות דורשת קורבנות: האומן שורף את עצמו ביצירה, וגרוע מכל – יש סכנה לאבד את הגובה שהושג בנעורים, אסון הפוקד במיוחד את המשוררים.
אך לבסוף המשורר מקבל את גורלו לא בכניעה עצובה אלא בשמחה, מכיוון שהוא מתקבל לגן-עדן של השירה ("תשוקתי אליך ואלי גנך").
והנה שתי דוגמאות על גורל המשורר מהשירה הרוסית:

ולדימיר ויסוצקי:

מְשׁוֹרְרִים הוֹלְכִים בְּלַהַב הַסַּכִּין עַל עֲקֵבוֹת
וְעַד זוֹב דָּם פּוֹצְעִים אֶת נַפְשׁוֹתֶיהֵם הַיְּחֵפוֹת.

בוריס פסטרנק:

הוֹ, אִלּוּ הַדָּבָר נוֹדַע לִי,
כַּאֲשֶׁר הִפְלַגְתִּי לִבְכוֹרוֹת:
שׁוּרוֹת הַדָּם הֵן כְּלִי בְּרוּטָלִי –
סוֹתְמוֹת גְּרוֹנְךָ וְאָז הוֹרְגוֹת!

הָיִיתִי מְסַרֵב בְּתֹקֶף
לְהֲלָצוֹת הָרוֹת תַּקְרִית.
הָהַתְחָלָה הָיְתָה בָּאֹפֶק,
הַסַּקְרָנוּת כֹּה בַּיּשָׁנִית.

בְּרַם, הַזִּקְנָה דּוֹמָה לְרוֹמָא,
אֲשֶׁר בִּמְקוֹם דִּבְרֵי הַשְּׁטוּת,
מֵהַשַּׂחְקָן דְוֹרֶשֶׁת שֶׁמָּא
סְתָם כָּךְ יִקְרָא – כִּי מוֹת יָמוּת.

עֵת, נֶפֶשׁ מִתּוֹךְ שִׁיר דוֹבֶרֶת -
שׁוֹלַחַת עֶבֶד לַבָּמָה,
וָכָּאן הָאֳמָנוּת נִגְמֶרֶת,
נוֹשְׁמִים גּוֹרָל וְאֲדָמָה. *


* תרגום שלי – אדולף גומן

טבחת

--
18 אפר 2014 08:34 צטטצטט הגבהגב
תל אביב. השיר הוא על תל אביב.
קראו את השיר עם המחשבה הזאת. שנאמר "ויהי ליל ואני מהלך לתומי, ואוהב את העיר תל אביב (זה מומי)"
מורן

--
14 יונ 2014 14:57 צטטצטט הגבהגב
שלום לכולם,
אתחיל בזה שאומר שלדעתי, השיר "פגישה לאין קץ" הוא היפה והמרגש שבשירים..
אלתרמן השיג את מטרת כתיבתו בשיר זה ובתור משורר זה הישג עילאי.. כמובן שאלתרמן הוא עילאי ללא ספק..
השיר יכול להתפרש לשני המובנים.. כשיר אהבה וכשיר על תיאור מוזת הכתיבה שלו- האהבה לשירתו..
כשפגשתי את השיר בפעם הראשונה לפני כ12 שנים בתיכון הייתי בטוחה שהשיר מדבר על אהבה טהורה ומרגשת.. כמובן שזוהי הפרשנות הראשונה שעולה ממנו, אך עם הזמן- כאשר עברה תקופת אהבת הנעורים שלי , פניתי לפרשנויות שונות ואכן כיום, לאחר היכרותי המעמיקה עם שיריו וסגנון כתיבתו של המשורר האהוב עליי, אני נוטה לחשוב שהשיר מדבר על הכמיהה של המשורר לכתיבה..
אני חושבת שברגע שמשורר מצליח לכתוב שיר שמתפרש לשתי פנים, הוא הצליח בגדול..
שמחה על כך שנחשפתי אל אלתרמן ועל כך שאני חוקרת על אודותיו.
אילנה היילי

--
18 יונ 2014 19:24 צטטצטט הגבהגב
לדעתי שירו של אלתרמן, "כי סערת עלי" איננו מכוון לאישה מסוימת. אלתרמן משתמש כאן בצורך שלו לכתוב שיר אהבה ולכן האהבה כאן היא שם עצם. הרבה משוררים כותבים שירי אהבה שאינם מכוונים לאדם מסויים האם ביאליק לר כתב את שירו הכניסיני תחת כנפך לשכינה? אחרת השיר הנפלא הזה לא אומר דבר. כך גם אלתרמן. אין צורך לחפס את מה היה בראשו של אלתרמן כשכתב את השיר, כי לעולם לא נדע וגם אין צורך לדעת. העיקר להנות מהשיר. לנטרל את משמעותו מהשמשורר ולהשאיר לו את נבכי נפשו, לא לחטט בתוכם כפי שעושים עם שירים רבים. במקרה הכרתי את בזמנו והיו לנו הרבה שיחות על נושא שירי אהבה. שיקספיר, בנוגד לאלו שחושבים שכתב את הסונטות שלו לגבר, או אישה, גם כן לא כתב אותן לאדם מסוייםץ היה לו צרך לכתוב שירי אהבה וזה כלל לא אומר שזה מכוון לאדם ספציפי.
עמוד 1 של 3123 > >>


תגובה מהירה
toggle
  שם משתמש:
נושא:
גוף:
קוד אבטחה:
CAPTCHA image
הכנס את הקוד המוצג למעלה בתיבה למטה

שלח
Active Forums 4.1