ההיסטוריה העולמית כולה, אומר נתן אלתרמן, הולכת בדרך נוא-אמון – בירת מצרים הקדומה, שחטאה וחטפה מכות קשות וסופה שחרבה. בכך עוסק מחזור השירים המוצב כמבוא ל'שירי מכות מצרים' שלו. גורלה של נוא-אמון מוצג בשירים אלה כארכיטיפ ומפתח לגורלן של "בירות כל דור". התנהגות ההמונים והמנהיגים ומטיפי-המוסר דומה, ותמיד, גם כשדינה של העיר הנחרבת מוצדק, השֶלח "משאיר כמו טעם מלח / את דמעת החפים מחטא". במסגרת 'כפית אלתרמן ביום' ברשתות החברתיות קראנו יצירה זו בקיץ תשפ"ה, מייד לאחר סיום 'שמחת עניים' ולקראת הכניסה לשירי מכות מצרים עצמם. מדי יום קראתי קטע מזערי בגודלו, ועיינתי בו, במקורותיו ובהדהודיו במשמעותו ובצליליו וביחסים ביניהם. לפניכם רצף ערוך של כפיות העיון הללו, בלוויית מבחר תגובות פרשניות של המשתתפים.