נתן אלתרמן אהב מאוד את צ'רצ'יל. ב־1944 הוא כתב אודה נהדרת לראש הממשלה הבריטי, אנושית, מלאת חיבה והדרת כבוד, שבה אייר את המנהיג הקשיש כמי שכונן לבדו בתקופת 'אין־אדם' את חומת העולם שנותרה לא מוגנת, וכמי שהציב 'ארבעת אלפי  ספינות על המים'. לאחר זמן הוא הזכיר את צ'רצ'יל כמה פעמים, תמיד מתוך הערכה עצומה, נאמנות לאיש והוקרה אין קץ.

יחסו של אלתרמן לצ'רצ'יל הוא בבחינת פרה־פיגורציה ליחסו לבן־גוריון: שני אלה היו למעשה שני האישים הפוליטיים שאלתרמן אהב והעריך יותר מכל (לצד אישים אחרים כמו ברל כצנלסון למשל), ושביחסו אליהם מעולם לא התגלו סדקים או בקיעים. נאמנותו של אלתרמן היתה מוחלטת גם כשהתנאים ההיסטוריים השתנו, גם מול גלים גדולים של ביקורת ציבורית ואינטלקטואלית. הוא לא שכח את רגעיהם הגדולים של האישים הפוליטיים אותם העריך, וראה עצמו בעל חוב נצחי, הנושא את חובו כדגל מוסרי, כאות שנצרב בנשמה לנצח.