על הנושא הזה יש דיון רחב בספרה של זיוה שמיר "עוד חוזר הניגון" (אם אינני טועה הפרק הזה כבר מופיע באתר נתן אלתרמן), שם היא מכנה את התופעה בשם פסבדו-קיטש, ובצדק. אם הירשפלד עדיין קורא לזה קיטש, יש בכך כדי להצביע על אי-הבנה בסיסית באופיה של התופעה.
אשר לשיר "אז חיוורון גדול האיר", המנותח ברשימתו הקצרה של הירשפלד, גם כאן מקובלת עליי יותר פרשנותה של זיוה שמיר, במאמרה "ישמור האל את הגווילים" (שראה לא מכבר אור אור ב"גג", ומופיע גם הוא במדור העדכונים של אתר אלתרמן). במאמר זה טוענת שמיר:
"לכאורה, הצירוף 'אפרוחיו המצהיבים' הוא אוקסימורון אלתרמני טיפוסי, חידתי ומוקשה, המפגיש הפכים שאינם מתיישבים: האפרוחים הם בני יומם, ועל כן יאה להם התואר "צהובים" (ומדוע בחר אלתרמן להעניק להם את התואר "מצהיבים", המתאים לכאורה לגווילים בלים – לאובייקטים ישנים נושנים). ואולם, בל נשכח כי היישות המואנשת, הנכנסת אל העיר, איננה אלא העבר, המגיע אל העיר ובידו נר אחד, שאורו רפה וקלוש. העבר נכנס אל העיר המודרנית כמו מדליק פנסים כפוף שכם, מדמויותיה הטיפוסיות של העיר האירופאית של משכבר הימים, ועל כן אפרוח בן-יומו יכול לִזכות כאן בתואר 'מצהיב'."
אוסיף על דברים אלה ואומר: כל הנושא של ההתיישנות והחידוש, וחזרת העבר (ההיסטוריה) כגלגל חוזר, שהוא עניין חשוב בשיר זה, נעלם מעיניו של הירשפלד. זהו שיר מפתח, המופיע בפתח החלק השני של "כוכבים בחוץ", שיר בעל רעיון היסטוריוסופי עמוק, ואי אפשר לראות בו אך ורק את הציפוי הדק: התנצחות של גבר זנוח אם אהובתו שנטשה אותו לאנחות.
ובכלל, שירי הפתיחה של ארבעת שערי "כוכבים בחוץ" - "עוד חוזר הניגון", "אז חיוורון גדול האיר", "האור" ו"הנה העצים" - הם שירים קצרים ופשוטים רק לכאורה, ועוד יוסיפו לכתוב עליהם רבות. הפירוש שהעניק הירשפלד לאחד משירים אלה הוא פירוש צר ושטחי.
ד"ר שמואל טרטנר
פרויקט אלתרמן
מרכז קיפ לחקר הספרות העברית
אוניברסיטת תל-אביב |