החוט המשולש  • • •
נחל צין - נתן אלתרמן
מנגד, בריחוק ובמובדל, התכווצו מישטח הירק וציבור־הגגות של שדה־בוקר. ואילו כאן עמדו מיבני המידרשה חשופים בתוך המרחב החשוף. בכל החלונות נשקפה השממה הבוהקת, האחת, כמו קלסתר־פנים אחד, החוזר ונשנה ומזדקר אל מולך בכל אשר תפנה.
אור היום היה עדיין מאונך כמעט, אור צהרים, והאוויר היבש, החד, נצנץ ורשרש בלאט, כנייר זכוכית.
נוף ראשוני זה הוא כיום תחנת־חייו של האיש בן השמונים ושלוש. תמיד חתן־בראשית.
עשרות השנים הגדושות, הנושאות עומס נדיר של מאבקים ומרורים והישגים, נשארו מאחור. רחקו כמו הארץ הנושבת, רחקו כמו הערים והכפרים, כמושבות יהודה וכמרומי הגליל.
ועכשיו, אחרי כל אלה, בתחנה הזאת, כמו אין הבדל בין שממה זו שמסביב ובין בדידות של ימים ולילות ראשונים בסג'רה של אז.
פרט לכמה קווים של שוני שנוספו בינתיים, כגון תקומת המדינה, שהאיש הזה נאבק עליה בהיותה נקראת עדיין לא מדינת ישראל אלא תכנית־בילטמור, וכגון תקומת צה"ל הנלחם עכשיו על גבולותיה העשנים.
ועוד ענינים אחדים, שאין דומה להם, אך אין די בהם.
שכן הריקוּת שכאן, מסביב, כמו רק הוסיפה תבענוּת וחומרה, והכל שוב כמו לפני התגשמות, כמו על סף, וקומץ האורחים, שנתכנס כאן, לא השמיע נאומים, רק דברי־ברכה קצרים לפני הארוחה. ועם ערב שרה מקבלת תלמידים ותלמידות שיר יום־הולדת. שיר של התחלה. של כיתה אל"ף.


חזור
  
 
בחסות: תמ"א 38 - האתר המרכזי
© כל הזכויות לאתר נתן אלתרמן שמורות לטרגט מערכות בע"מ, עיצוב האתר - סטודיו קליימקס