הפורום
מי יכול להגיד לי על מה מדבר השיר "ליל חניה"?
תגובה אחרונה 31 ינו 2015 07:34 ע"י . 24 תגובות.
גרסה להדפסה
מיון:
הקודםהקודם
עמוד 1 של 212 > >>
מחבר הודעות
david

--
01 פבר 2010 20:24 צטטצטט הגבהגב
הי,
אשמח אם מישהו יבאר לי על מה מדבר השיר הזה. לדוגמא תחילת השיר:

ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף
בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הנו
כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל
בהתפרש המחנה אשר דינו
להיות שופך דם האדם ומגינו.
תודה,
דוד
משה זוכמיר

--
01 פבר 2010 20:33 צטטצטט הגבהגב
(התשובה נלקחה מהאתר http://www.aplaton.co.il)

''ליל חניה'', הוא יצירה נדירה בסוגה. זהו טקסט העוסק בצבא המתכונן למלחמה ומסתיים כאשר נפגעים ראשוני הלוחמים בקרב. הוא אינו בנוי כפזמון אלא כשירה בעלת משקל משתנה והשורות המשמשות בו כפזמון הן למעשה אחד מבתי השיר ואינן מוטיב חוזר בו. כך שעל רקע זה בולט עוד יותר לחנו המרהיב של המלחין יאיר רוזנבלום שהפך אותו להישג מוסיקלי. בטקסט שהבאת בציטוט הצבא נערך למלחמה. הוא מתמקם בנקודת ההיערכות ומקים מעין עיר אוהלים. ההתמקמות הזו היא זמנית בלבד. דינו של המחנה הגדול ''להיות שופך דם האדם ומגינו'', משפט של חמש מלים המכיל בתוכו את הסתירה המובנית בכל מלחמה באשר היא: הכורח לקטול אדם אחד כדי להגן על האחר. בתורת המשחקים זה ידוע כ''משחק סכום אפס'', אלא שבמשחק הספציפי הזה הברירה היא בין רע לרע מאוד.


ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע
ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים
ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח
בבניינה של ממלכה, ליל נדודים
ניצב פרוש על היחיד והגדודים.


אצל אלתרמן, שליווה בכתיבתו אירועים צבאיים עתירי פרסום – חלקם אירועים מכוננים – הצבא אינו רק קבוצה של בני אנוש הנוטלים כלי נשק ומסתערים כדי לקטול את האויב. זהו גוף רב-פנים, מורכב, שבו החיילים אינם רק מכשיר בשירותה של אומה אלא גם בני אדם, ששותפותם לאירוע טראגי במהותו מחייבת אותם לעזרה הדדית, הן באותן מלאכות הקשורות לצורך להתכונן לפעולה הצבאית (''ליל אד מן הדוודים'' יכול להתפרש לשני כיוונים, האחד קשור לבישול והאחר לפעולות אחרות התלויות בהשגת חום גבוה, כמו ריתוך או מסגרות) והן במהלך הקרב עצמו. מתוך אחדות גורל זו נבנית אותה רעות רוח, המתמזגת בחשיבותו הלאומית של האירוע כאבן דרך ''בבניינה של ממלכה'', או, אם נרצה, בהקמתה של מדינה. שכן נראה כי שיר זה קשור למלחמה שליוותה את מדינת ישראל עם הקמתה. והלילה הזה, למרות חשיבותו ואולי בגללה, הוא ''ליל נדודים''. ומאחר ונאמר לנו כבר בראשית הבית שמדובר ב''ליל חניה'', ברור כי אין הכוונה לנדודים במובנם כתנועה ממקום למקום אלא בנדודי שינה. ואך טבעי הוא – אדם היודע שביום המחרת הוא עלול לקפח את חייו ודאי יבלה שעות ארוכות במחשבה על הצורך להתכונן לקראת אפשרות שכזו, על משפחתו שנותרה בעורף, על חבריו, על המורשת שיותיר אחריו. והלילה, אותו ליל נדודים, אינו פוסח על שום לוחם ואינו נותן מנוח. הוא ''ניצב פרוש על היחיד והגדודים'' כמעין ישות מאיימת.


מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע
היה נשקף פתאום מראה המלחמה
כמו הווי צוען, חבור יתד וחבל
בו חירותם של מסעות וחירומם
בו הכלים והחוקות בעירומם.


שלב ההתארגנות הראשוני חלף עבר. במקום בו לא היה עד לפני שעות אחדות דבר עומד עתה מחנה צבאי גדול ורחב. זוהי שעת האשמורת הראשונה. החלוקה לאשמורות מופיעה כבר במקרא. ישנן דעות בהלכה הסוברות כי ראשיתן של האשמורות בשקיעת החמה וסופן בהנץ החמה, רש''י סבור כי ראשיתן בצאת הכוכבים וסופן בעלות השחר. בצה''ל נהוג לחלק את המשמרות לשלוש אשמורות, כשזו המוגדרת ראשונה חלה בשעות 18:00-22:00. אם נעצום עיניים נוכל לדמיין אורות הבוקעים מלפידים המאירים את חשכת הלילה ואולי את הבהובן הרגעי של מדורות הפרושות על פני המרחב. ובתוך כל אלה מסביר לנו אלתרמן שבשעה זו של ערב, שעה שהאנשים טרם עלו על יצועם, חולף בצופה מן הצד ההרהור על צידה הצועני, הנוודי, של המלחמה. ועל הסיטואציה האכזרית שמפשיטה את ''הכלים והחוקות'', כלומר את המוסכמות החברתיות והלגאליות, עד למצב בו ''במלחמה כמו במלחמה'' וכל ההוויה מתמלאת בתוכן אחד ויחיד: מלחמת קיום אכזרית ואיומה.



המלחין. רוזנבלום, בתמונה מתוך ''זה השיר שלך'', דיסק אוסף שיצא לזכרו.


''הוא מזכיר את 'חירותם של מסעות וחירומם''', כתבה על כך הבלוגרית פלגיה בנובמבר 2007, ''ומה שהוא 'חירום' הוא בשום אופן לא חופשי, ואת 'הכלים והחוקות בעירומם'. התמציתיות הזאת, היא מכת החרב שחד וחלק קוטעת את הרומנטיות בכל פעם שנראה שגולשים אליה''.


בו מליצת סיסמות הזמן, אשר לא פרק
שירה צרופה בן יעסוק, חלילה לו
ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר ערך
ולא שכיית חמדה הוא, יישאן במלוא
צווחת צבעיו החריפים על חלילו.


בבית זה חוזר אלתרמן אל עצמו, המשורר העומד על גבעה מטאפורית מעל שדה המערכה וצופה בתכונה הגדולה לקראת פרוץ מעשי האיבה. הוא, הכותב שירה צרופה, אינו סבור כי עליו להפיץ באמצעותה את מה שהוא מכנה ''מליצות הזמן'', ביטוי שאני מפרש כביטויים שנועדו להחדיר בלוחמים מוטיבציה או, אם תרצו, ציונות. את המורל של אלה מרומם דווקא ''הזמר הנפוץ'', כלומר אותו טקסט עממי המצוי בפי החיילים עצמם.

כשאני קורא, למשל, את המלים ''במלוא צווחת צבעיו החריפים'' אני נזכר באותה גירסה מקאברית לשיר הילדים ''רד אלינו אוירון'' שקלט העיתונאי המנוח דן סממה מפי חיילים במלחמת לבנון הראשונה. ''רד אלינו אוירון/ קח אותנו לבנון/ נילחם בשביל שרון/ ונחזור בתוך ארון'', זימרו אז החיילים אל תוך המצלמה והמיקרופון של הערוץ הראשון. זמר זה, עממי ומאולתר-למחצה, מבטא היטב את תחושתם האותנטית של החיילים. ואלתרמן, כמה עשרות שנים קודם לכן, לוקח צעד או שניים לאחור ומודה בעצמו שאין הוא סבור כי משורר חד-עט יכול להחליף בגישתו המתוחכמת את תפיסת החיים של הלוחמים עצמם.


על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)
ועל חובה וקרב ועול, הכל בכל
אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה
של השירה, אבל אומר בקול גדול
בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול.


ועתה, לאחר שהושלמה ההיערכות, הגיעה שעתו של המפקד לשאת דברים. הלה נושא על כתפיו משימה לא פשוטה. עליו להדביר את הספקנות והמקאבריות הפושטים במחנה, להסביר את חשיבות המלחמה ולעורר בחיילים אמביציה מחודשת. ואין דרך לעשות זאת כמו להזכיר את היפוכם של דברים. היפוכה של מלחמה הוא אהבה. המפקד מסביר לחייליו כי הם נמצאים משם משום שהם רוצים להגן על ארץ אהובה ואף יותר מכך – על בני אדם אהובים. על כל אלה מרחף איום קיומי והימצאו של הצבא בחזית נועד לנטרל את האיום הזה, גם אם הדבר כרוך בקורבנות ובסבל. הצבא ממלא חובה הנגזרת מהגדרת תפקידו, שהיא הגנה על גבולות המדינה. משום כך הוא נושא בעול ויוצא לקרב. והמפקד המרצה בפני חייליו אולי אינו נושא נאום מופתי הבנוי לתלפיות כפי שהיה עושה דמוסתנס האתונאי, למשל, אבל הוא אותנטי לא פחות מכל המצביאים קלי-הלשון. והמוטיבציה שהוא מרבית בחייליו מתבצעת לא רק ''בלי מורך לב'' אלא גם ''בלי חשש מפני הזול''. אלתרמן אינו מפרש את מהותו של אותו ''זול'', אבל פרשנותי שלי היא שאותו מפקד אינו מבטיח ללוחמיו שלל ותהילה בנסותו לדרבנם אלא מעמיד אותם בפני המציאות הקשה והסבוכה כפי שהוא רואה אותה ובמידה מסוימת גם אחראי להתהוותה.


עת מלחמה גם צלם הדברים האלה
היה צלמה לקול זמרת פזמון תועה
עוד ימשכו המה כמו נימה מחלב
נפשו של דור, גם בשדה זרועה
לזכור, לא רק לרע, ימי רעה.


תפיסתו של אלתרמן את המלחמה מורכבת יותר מאשר מקובל בקצוות הפוליטיים. הוא מבין את ההכרח שבלחימה אך אינו מחמיץ הזדמנות לתאר את מוראותיה. מן הצד האחר הוא סבור שהצורך להפגיש בני אדם עם סיטואציה טראגית, שלא לומר מורבידית, מוציאה מהם גם צדדים שביומיום הלא-מלחמתי אינן בולטים במיוחד. אומץ לב, רעות נפש ותחושת חובה הן תכונות חיוביות שכאלה. שלוש השורות האחרונות מבהירות את גישתו היטב: הדור שממנו יוצאים לוחמים אלה לא יזכור את המלחמה הזו רק לרעה כי אם גם לטובה, הן בשל הערכים האנושיים שנתגלו בה והן בשל היותה אירוע מכונן ברמה הלאומית והתודעתית גם יחד. זו עמדה שקשה לייצג ביומיום בו המלחמה נתפסת כהתגלמותו של הרוע המוחלט, המתבטא באובדן חיי אדם. אלתרמן מנבא כי ''נפשו של דור'' תראה את המלחמה הזו באור חיובי גם אם חלליו של אותו דור עצמו יהיו פזורים בשדה המערכה.


גם זה נשלב במלחמה כל זה גם יחד
כמו אבחת אביב נמסך בעם מליל ומשחרים.
כל זה מתל ומגדות נחל יהיה
עולה ביעף ושב נקטע בילל
של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל
של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל...


זוכרים את ההתייחסות ההיא של פלגיה לקטיעת הרומנטיקה באמצעות תיאור קצרה של אקט אלים? התייחסות זו מוצאת כאן ביטוי מובהק. את ההרהור הארוך על מהות המלחמה ועל התובנות שאפשר או רצוי להפיק ממנה קוטע המראה הנורא ''של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל''. עוד יהיה זמן להרהורים לאחר מכן, אך בינתיים הקרב התחדש. וכן, כבר נפלו בו חללים
שריתָ

--
22 אפר 2010 19:29 צטטצטט הגבהגב
תודה על הניתוח המפורט של השיר. הרשה לי להוסיף זווית אחרת להבנת השיר.
אלתרמן הוא צייר בשירים. אם תעצמו עיניים ותנסו לדמיין את "ירח" או את "ערב עירוני" אלה ציורים אמפרסיוניסטים. לעומת זאת "ליל חניה" הוא ציור של ברויגל. אירוע שיש בו עשרות התרחשויות מקבילות (כמו ב"חתונה בכפר" של ברויגל) אלתרמן מעביר את העין של הקורא מהתרחשות להתרחשות ובכל אחת עוצר לקרוא את משמעותה העמוקה.
אם מנסים למצוא בשיר רצף ליניארי הולכים לאיבוד, לכן הדרך המתאימה לו היא לחשוב עליו כמו על מצלמה הנעה על שטח צילום גדול ומנסה להקיף את כל המתרחש במחנה הצבא החונה ערב קרב. בישולים, שירה, מכתב, נידודי שינה תוכניות ניווטים וכל השאר...
אקי

--
04 אוג 2010 14:57 צטטצטט הגבהגב
יש לי כמה הערות על הציטוט מאתר אפלטון, אך אציין אחת מהן המייצגת טעות רווחת.

כתב הכותב: "..מתוך אחדות גורל זו נבנית אותה רעות רוח.." וגו'.
מהקשר זה אפשר להבין כי המנתח חשב שמדובר ברעות במובן של אחווה או ידידות, ולא זה המצב.

המושג "רעות-רוח" מופיע בשיר "ליל חנייה"במשמעות של "הבל-הבלים" או "שטותים" ולא במובן של אחווה וכו'.
זאת אפשר להבין גם מהצירוף "רעות-רוח", וגם כי מדובר במושג שיש לו מקום נכבד בעולם האלתרמני.

דוגמא בולטת היא המחזור "שירים על רעות הרוח" מעיר היונה, אבל המושג מופיע (לעתים בלבוש שונה, כגון: רדיפת הבלים, רדיפת שטותים וכו') גם במקומות רבים אחרים.

מה משמעות המושג ומהו תפקידו המדוייק והשלם בעולם ההגותי של אלתרמן חורג ממסגרת זאת.
אבל ברור שגם בתפקודו בשיר ליל חנייה, על פי המנתח לעיל, יש לערוך רביזיה.
הרביזיה לא תהיה פשוטה, אך תאיר את העיניים לגבי משמעותו של כל השיר.

משמעות השורה: "ליל שמוסך את כישופה של רעות-רוח/ בבניינה של ממלכה.." היא עמוקה ויורדת לשורשי המובן של "רעות-רוח" על פי אלתרמן וגם למהותו של כל השיר "ליל חנייה".
מה עושה "רעות-רוח" באשמורת שלישית של "ליל חניית גדודים" בטרם קרב? וכיצד דווקא ליל זה מוסך את כישופה בבניינה של ממלכה?
אין ספק שהשיר כולו עוסק בכך
וכמה מחוקרינו יצטרכו לשבור את ראשם כדי לבאר את הסוגייה הזאת.
אבל אם יצליחו בכך ייצאו נשכרים.

בכל מקרה - נסכם:
רעות-רוח = הבלים, שטויות, דברים בטלים, ואידך - זיל גמור.
אקי

--
04 אוג 2010 15:48 צטטצטט הגבהגב
הערה נוספת היא לגבי הבית:

"..על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)
ועל חובה וקרב ועול, הכל בכל
אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה
של השירה, אבל אומר בקול גדול
בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול. "


אומר לנו המנתח לעיל: " ועתה, לאחר שהושלמה ההיערכות, הגיעה שעתו של המפקד לשאת דברים. .."
לעניות דעתי הוא שוגה בכך שהוא שם את דברי הבית הנדון בפי המפקד.

האמת היא כי הבית החשוב הזה הוא המשכו המיידי של הבית הקודם, המדבר כזכור על "הזמר הנפוץ, שלא דבר-ערך ולא שכיית חמדה הוא..." וגו'.

לכן ברור שמי ש"מדבר על אהבה " - - - "בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול" וכו' הוא "הזמר הנפוץ" ולא איזשהו מפקד המדבר אל חייליו.

אין כאן דקדוקי עניות, זו נקודה חשובה להבנת השיר כולו.

אלתרמן עוסק כאן בתפקידה של השירה והמשוררים במערכה ההיסטורית על הקמת המדינה.
ובאופן בלתי נמנע מתייחס להבדל בין סוגות שונות של שירה ושירים ומהו תפקידם לעת הזאת.
מעבר לאמירה חשובה בפני עצמה, יש כאן הד רחוק לפולמוסים שניטשו בסצינה הספרותית של תל אביב בנושא זה, שנים לא רבות לפני הופעת השיר וכנראה גם לפני כתיבת השיר.
הפולמוסים היו גם בשאלת "המרכאות הכפולות" (המשתמעות בשיר סביב המילים: "אהבה", "חובה", "עול" וכו') וגם בשאלת מקומן של המוזות לעת מלחמה.


הערת שוליים:
כידוע, אלתרמן בן ה 38, פטור הגיוס, התעקש להתגייס למלחמת העצמאות, ובעזרת קשריו בחלונות הגבוהים צורף כרגם פשוט (הוא עמד על כך) לצה"ל והשתתף בקרבות בחזית הדרום.
יש להניח כי השיר ליל חנייה נכתב בעקבות חוויותיו משם (כמשתמע למשל מן המילים: "בין חוף וגבע").
יצויין כי לאחר תקופה קצרה קיבל מפקדו יצחק שדה הוראה מבן-גוריון להרחיק אותו, בלי שיידע, מאזור הסכנה.
הראל

--
10 פבר 2012 21:01 צטטצטט הגבהגב
איזה יופי של ניתוח. תודה.
יאיר

--
15 פבר 2012 13:39 צטטצטט הגבהגב
השיר עוסק בתפקיד השירה והפזמון בבניינה של האומה במלחמת העצמאות
איציק

--
31 מרץ 2012 18:31 צטטצטט הגבהגב
אני מציע פרשנות קצת אחרת


השיר ליל חניה הוא שיר יפה להלל. עם זאת הוא שיר מסובך ומורכב המחייב פיענוח.
השיר נתפס על פי רוב כתיאור של ליל חניה בטרם קרב אך מבט מעמיק יותר מגלה כי השיר מורכב הרבה יותר. למעשה השיר מערבב מראות וחוויות מתוך מספר מסעות חניה השונים באופים זה מזה. חלק מן המסעות מתקיים ללא קשר לקרב (כנראה כחלק משגרת אימונים) וחלקם חניה ערב קרב, היערכות לקרב ושדה הקרב עצמו. הרשמים בלולים ויש למין כל אחד מהם לתמונה אליה הוא שייך.
מן התיאור החד והצבעוני ברור כי המשורר היה במסע, במחנה וכנראה גם באימונים. יתכן כי זכה לראות מחנה בערב הקרב, אך שם היה מעין אורח שלא היה מעורב רגשית (המשורר אינו מודע כלל לפחד המוות של החיילים ולתחושת האבדן על חברים שנפגעו בקרבות קודמים), ובודאי שלא השתתף בקרב עצמו. (בתיאור שדה הקרב לא נמצא את האש והעשן או הדם וזעקות הפצועים). למעשה המשורר מעיד על עצמו בעקיפין כי אינו חייל בשני בתים המתארים את זמר החיילים הפשוט והישיר, אשר שונה במובהק מן השיר המתוחכם והמורכב שלו עצמו.
במהלך השיר מבצע המשורר מעין קפיצות פליפ-פלופ אשר עוקרות אותנו לרגע מן המחנה אל זוית התבוננות חדשה ולפעמים לזמן ומקום אחרים, ומיד הוא חוזר לתיאור הראשי. חלק מקפיצות פליפ פלופ מדהימות לטעמי ביפין ותחכומן ומציגות את רגעי השיא של השיר.
תחילה ננתח את השיר צעד אחר צעד ללא התייחסות לידע מוקדם הנוגע למשורר.
ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף
בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הנו
כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל
הקורא עלול לטעות ולחשוב כי המשורר מתאר את שדה הקטל אך בעצם הוא אומר שהמחנה נבנה מול (פניו של) שדה הקטל. לכל אורך השיר המשורר מתפעל מן המהירות בה מוקמת עיר המחנה.
בהתפרש המחנה אשר דינו
להיות שופך דם האדם ומגינו.
הפליפ פלופ הראשון ואולי המדהים מכולם. על ידי השמטת ההבחנה בין עמית לאויב, בין "אנחנו, ל"הם" מציג המשורר בבהירות מוחלטת את הסתירה הפנימית המובנית במלחמה עצמה. לטעמי ולטעם רבים-יופי טהור.
פני עיר-נבנית בחשכתה והבהוביה,
בעיסוקה האץ חופץ מתג אל תג.
ליל חניה. פני נפחיה ואופיה
ועגלוניה של חברה בטרם גג.
פני הכוכב הקם והמרחב העג.

פני הגברים המטליאים עלי ברכיים
חולצה ונעל. פני הלץ. פני הטבח.
פני הבדיחה בצהב בהרות הקיץ,
שמושבה על הארגז או על הפח
ולקדקדה אגן רקיע מהופך.

תמונות מן המחנה. האוירה הרגועה אינה מתאימה לחניה טרם קרב אלא לחניית מסע רגילה.
ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע
ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים
ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח
בבניינה של ממלכה, ליל נדודים
ניצב פרוש על היחיד והגדודים.

הפעם מדובר בפירוש בלילה של טרם קרב. עם זאת השילוב של הזמר הוא מוטעה-חיילים לפני קרב לא שרים- המתח גדול מדי (כאמור המשורר לא באמת היה שם).
כישופה של רעות רוח
הפליפ פלופ השני. המשורר בחר בכפל לשון. מצד אחד הרעות שאותה הוא מכיר ומיטיב לתאר ומצד שני רעות-הרוח-השטות והטמטום. שוב הסתירה הפנימית הטמונה במלחמה.
בבניינה של ממלכה
פליפ פלופ והיפוכו. המלה ממלכה (במקום למשל מדינה) מוציאה אותנו מן הכאן והעכשיו אל אגדות העבר כאשר היה מלך בישראל והמילה "כינונה" מקבעת אותנו להווה בו המדינה טרם קמה.
ליל נדודים
ניצב פרוש על היחיד והגדודים.
לטעמי-כמה יפה. חיילים באמת מתקשים לישון בטרם קרב (למרות שהצבא מעוניין שיישנו כדי שלא יהיו עייפים). התבקש "היחיד והרבים". כשבחר המשורר בביטוי-היחיד והגדודים- הוא מצליח להגניב, תוך כדי הליכה, את הקשר האמיץ ותחושת השייכות של כל חייל ליחידה שלו.
מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע
היה נשקף פתאום מראה המלחמה
כמו הווי צוען, חבור יתד וחבל
בו חירותם של מסעות וחירומם
שוב חזרנו לתיאור המחנה בעת מסע רגיל. המשורר מתפעל מן הססגוניות של מחנה האוהלים (הביטוי פני המלחמה היא בחירה העלולה להטעות את הקורא. בחירה מדויקת היא אולי פני המחנה). למעשה המסעות מוזכרים במפורש. המילה חירומם סתומה למדי אך מסמיכותה למילה חירותם אנו למדים כי גם היא משתייכת לחוויות המסע. ניתן לנחש כי המשורר חווה מסע והתרשם מתחושת החופש הכרוכה בהתרופפות המשמעת הצבאית בעת המסע (כמעט אין מסדרים, אין ניקיונות, יש ירידה בדיסטנס של המפקדים) אך גם מן ההכרח לעמוד בקצב ולא לפגר.
בו הכלים והחוקות בעירומם.
פעם ראשונה מופיע שדה הקרב עצמו. השורה מבטאת תובנה עמוקה הברורה לאנשי צבא (בייחוד כאלה הנלחמים בפועל) אך זרה על פי רוב לאנשים אחרים.
השורה אומרת כי שדה הקרב הוא רגע האמת בו עומדות למבחן כל ההכנות שעשה הצבא לפני הקרב, הכלים הם כלי המלחמה (רובה, מקלע, טנק) שיעילותם תעמוד למבחן והחוקות הן מכלול ההוויה הצבאית שמכוון כולו אל רגע הקרב. מכלול זה כולל את כללי ההתנהגות (בראשן המשמעת הצבאית אך גם אומץ לב, אי הפקרת פצועים ונשק, תוקפנות וכד,) לכידות היחידה הצבאית והאחריות ההדדית (ברמת הכתה, מחלקה, פלוגה , גדוד וכן הלאה), תורת הלחימה (ברמת היחיד-תפעול הנשק, תפיסת מחסה, תנועה ואש, פעילות צוות וחיפוי הדדי. ברמת הפיקוד-תורת ניהול הקרב) ורמת האימונים. גם מטרת המלחמה (הגנת העם, חופש, למען המהפכה, בשם האל) מגויסת אל תוך החוקות.
הכלים והחוקות הם הבסיס לביטחון העצמי של החיילים והמפקדים וזוכים על כן לטיפוח מכוון ולטיפוח שבמשאלת לב. כתוצאה מכך הם מכוסים בשכבה עבה ולעיתים דביקה של מלל ורגשות (לדוגמא גסה ראה את הלהג האיראני המתלהם). בעת קרב מתעמתים הכלים והחוקות של שני הצדדים בעירומם-ללא מעטה הרגשות והמלל- והטוב (או בר המזל) גובר על השני. התנגשות זאת הופכת דרמטית במיוחד כאשר יש הבדלים משמעותיים בין הכלים והחוקות של שני הצדדים. המפגש הדרמטי ביותר אולי בהיסטוריה התרחש בין המונגולים (הכלים היו סוס, קשת וחץ והחוקות כללו ניידות, פעילות מתואמת של קבוצות גדולות במרחקים גדולים,העדפה של לחימה ממרחק ללא מגע, מבנה הדוק של יחידה, משמעת ללא דופי וצייתנות מוחלטת למנהיג הראשי) לבין האבירים האירופים (הכלים היו השריון הסוס והחומה והחוקות כללו חתירה לקרב מגע, פעילות מתואמת של קבוצות קטנות בלבד, משמעת רופפת ואמונה דתית). הכלים והחוקות המונגולים התגלו כעדיפים לאין שיעור על אלה של אבירי אירופה ואפשרו להם להביס צבאות גדולים פי חמישה כמעט ללא אבדות (למזלם של האירופים הגבילה התלות בסוסים את המונגולים למישורי העשב, בעיקר של הונגריה, והם נמנעו מכיבוש מוחלט למרות שלא היה להם שום קושי לעשות זאת).
התובנה היא מעמיקה אך לא נראה שהמשורר המנותק מחיי הצבא הגיע אליה בעצמו (יש להניח שהוסברה לו). חלקו של המשורר הוא בצמצום התיאור הארוך לשלוש מילים מדויקות. שוב, לטעמי-יפה להלל.
בו מליצת סיסמות הזמן, אשר לא פרק
שירה צרופה בן יעסוק, חלילה לו
ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר ערך
ולא שכיית חמדה הוא, יישאן במלוא
צווחת צבעיו החריפים על חלילו.

על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)
ועל חובה וקרב ועול, הכל בכל
אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה
של השירה, אבל אומר בקול גדול
בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול.
שני הבתים הבאים עוסקים בשירת החיילים. השירה חשובה לחייל למרות שהיא נעדרת בלילה טרם קרב. עם זאת המשורר מקדיש לשירה מקום גדול מכפי שמגיע לה ומבטא בכך את העדפותיו האישיות (עוד סממן של ניתוק). חלק מן התיאור מקסים לדעתי ביופיו. המשורר מספר לנו כי שיר החיילים כל כך עוצמתי עד שהוא נקלט לא רק בצליל אלא בחושים אחרים- בראיה (צבע) ובטעם (חריפות). כאמור בולט ההבדל בין שיר החיילים לשירו של המשורר.

עת מלחמה גם צלם הדברים האלה
היה צלמה לקול זמרת פזמון תועה
עוד ימשכו המה כמו נימה מחלב
נפשו של דור, גם בשדה זרועה
לזכור, לא רק לרע, ימי רעה
המשורר מרגיש אולי כי הגזים במתיקות התיאור ומציע הסבר-כדי לזכור כי גם בעת הקשה היו דברים היפים. שוב-השורה האחרונה יפה לטעמי במיוחד.
גם זה נשלב במלחמה כל זה גם יחד
כמו אבחת אביב נמסך בעם מליל ומשחרים.
כל זה מתל ומגדות נחל יהיה
עולה ביעף
הקדמה לשורת המחץ העתידה להופיע

ושב נקטע בילל
של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל
של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל...
שדה הקרב בעירומו.
המשורר אינו מכיר את שדה הקרב ומתאר אותו כתמונה הלקוחה מתיאטרון בובות לא משוכלל. בובה קופצת, בובה יורה , בובה נופלת (לא ברור אם מדובר בבובה אחת או כמה בובות נפרדות). יש לשער כי התמונה לקוחה מתוך האימונים של תנועה תחת אש (שאותם ראה כנראה) הכוללים זינוקים מאחורי מחסה, ריצה תחת ירי ונפילה למחסה הבא.
כאן מופיעה הפלא של השירה במלוא עוצמתו. המשורר מצליח להפוך את בורותו ליתרון. התיאור הפלקטי של הקרב שקוטע את התיאור הצבעוני שלפניו, מצליח להמחיש בעצמה מדהימה כיצד המלחמה קוטעת באופן גס וחסר תחכום את המרקם המסובך והיפה של החיים שקדמו לה. לדעתי הדימוי של שדה הקרב הוא מלאכת מחשבת.

פירוק השיר לחלקיו נדרש כדי לפענח אותו, אבל שיר נחווה ונבחן בשלמותו. לטעמי, למרות המבנה הכבד ובזכות כמה פנינים לא נשכחות, ליל חניה הוא-כבר אמרתי-שיר יפה להלל.
כיצד מתיישב הניתוח שלנו עם דמותו של אלתרמן? אלתרמן בן ה38 התנדב לפלמח ושובץ לגדוד המרגמות (מרגמות יורות אבל לא רואות על מה הן יורות). קשה להאמין שאינטלקטואל שתיין עירוני ומבוגר השתלב באמת בחיי הצבא, מה גם ששוחרר לאחר תקופה קצרה על פי הוראה של יצחק שדה. ההיסטוריה שלו תואמת את הניתוח שעשינו.
השיר הופיע בקובץ "שיר היונה" בו בחר אלתרמן במודע ברמה גבוהה של סיבוך ותחכום וספג על כך ביקורת קשה.
טל

--
01 אפר 2012 02:59 צטטצטט הגבהגב
תענוג לקרוא את דבריך, איציק.
איציק

--
01 אפר 2012 20:30 צטטצטט הגבהגב
שלום טל
תענוג לקבל תגובה כזו
Adee

--
20 אפר 2012 09:59 צטטצטט הגבהגב
לעניות דעתי, לאחר קריאת השיר מאות פעמים מנערותי עד היום, תמצית השיר כולה נמצאת במשפט האלתרמני המופלא "לזכור,לא רק לרע,ימי רעה" או, במלים אחרות ופחות מושלמות, רומנטיקה על צבא ומלחמה.
ענבר מ.

--
26 יונ 2012 11:45 צטטצטט הגבהגב
הגבתי בפראות יתר על הניתוח באתר אפלטון, ולא אחזור להלן על הטעות. יש לי רק שתי הערות ושאלה עבור איציק,
1) השאלה: אתה מדבר על היכרותך את התחושות שלפני קרב. האם אתה מתייחס לתחושות שליוו את יחידתו/צבאו של אלתרמן בעת מלחמת העצמאות?
2) אלתרמן כן השתתף במלחמה, עד כמה שהצלחתי להבין - מבצע יואב. אם ויקיפדיה צודקת, הגישה שלך בעייתית.
3) בפירושך לשיר עברת על אותו חוק פרשנות שאורי קציר עבר עליו - ערבבת את סדר הבתים והתעלמת מחלקם. איך עושים דבר כזה?!
ובנימה רגועה יותר - הארת את עיני לגבי הכלים והחוקות. תודה. אני אמשיך ללמוד הלאה, כמובן.
אקי

--
27 יונ 2012 13:07 צטטצטט הגבהגב
להלן מספר הערות לפוסט של איציק.


נדמה שהמטרה (הרגם הקשיש, בן ה 38, שאינו מסתער ממש) צוירה כאן לפני שהחץ הפרשני נורה, והעובדה הזאת קילקלה קצת את השורה.

נכון שאלתרמן התנדב לשירות קרבי, למרות שהיה פטור גיוס מטעמי גיל, אך ברור, לי לפחות, שהשיר לא נכתב תוך כדי טעינת פגזים בשטח, אלא רק הרבה לאחר מכן כשחזר כבר לתל אביב.
כלומר, המחבר כותב אותו מן הזכרון של החווייה. בדיעבד.
במצב כזה, טבעי שלתוך תאורי הלילה שלו משתרבבים גם זכרונות אחרים, בדרך אסוציאטיבית.

גם זה מאפיין מובהק של כתיבת אלתרמן, ואחת הסיבות שלפעמים קשה להבין אותה.

אין טעם לציין את היעדר זעקות הפצועים וכו', שכן אלתרמן במובהק איננו מתימר לתאר את הקרב עצמו. על כך הוא מצהיר כבר בשמו של השיר.

להיפך, הוא טורח ומדגיש כי אין מדובר בקרב עצמו אלא בהרהורים עליו. במראה שונה של המלחמה בליל חנייה.
זאת למשל במילים הבאות:

".. מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע,/ היה נשקף פ-ת-א-ו-ם מראה המלחמה/ כ-מ-ו הווי צוען, חבור יתד וחבל ..." וכו'
הדגש הוא על המילים "נשקף פתאום" ועל "כמו".
המלחמה נראית לפתע אחרת. על כך שר לנו המשורר.


האיש שכביכול נורה ונפל בסיום, תפקידו אחר לגמרי כאן.
צריך לקרוא את כל המשפט שבו הוא מוזכר כדי להבין זאת.
קריאה כזאת תבהיר למשל, שמדובר בסצינה שעוד לא קרתה אלא תקרה בעתיד, כשתסתיים החנייה שלנו.
היא תבהיר למשל, שהוא מוזכר רק כתאור זמן (או לכל היותר: תיאור איכות) למילים: "כל זה ... יהיה נקטע בילל.."
נשוב לעניין זה בהמשך.

גם המתח של הלוחמים איננו מנושאי השיר, ואילו הקביעה בפוסט הנדון, כי אין שרים בליל חנייה היא שרירותית בעיני.


כשאלתרמן כותב "הווי צוען, חבור יתד וחבל", ברור שיש כאן קישור אסוציאטיבי של מראה המחנה הנפרש לפני המלחמה, לחניות אחרות קודמות שהמשורר חווה במרוצת חייו. אפשר לשאול כאן האם הקישור נעשה לאחר מעשה בעת הכתיבה או נעשה בזמן אמיתי כשהיה בשטח, ובעת הכתיבה הוא רק מתאר את זרם התודעה שלו דאז, אבל לדעתי יהיה קשה להכריע כאן ולענייננו זה גם לא חשוב.

כמו שציינתי כבר בשרשור על מסביב למדורה, אלתרמן נוהג להקים את המציאות בשיר על פרטיה האפורים, ומתוכם הוא מנסה לברוא אמירה כלשהי.
במובן זה השיר ליל חנייה הוא שיר אופייני לספרו "עיר היונה" שמטרתו הכללית היא לספר את סיפור תקומתה של המדינה החדשה.

לדעתי, כך גם יש לפרש, פירוש משני, את שמו "ליל חנייה". מעין חניית ביניים של הרהור, או חשבון נפש, במהלך הדרמה הגדולה של תקומת המדינה.
אלתרמן אוהב מאד ריבוי משמעויות מסוג זה.

בפוסט הנדון נפסק כי "השילוב של הזמר הוא מוטעה".
ואילו לעניות דעתי זה כמו לומר כי עצם כתיבת השיר היא מוטעית
הרי הזמר הוא כמעט הנושא העיקרי כאן.

נסביר, שוב:

אלתרמן ראה את עצמו תמיד כמשקיף זר על המחזה שהמציאות הציגה לו.
ציינתי כבר את פוזת ה"זר" שלו ב"מסביב למדורה". גם כאן, ואפילו ביתר שאת, כמעט כמצב קיומי, אתה מרגיש את הפוזה הזאת, את תחושת הזרות, אצל הכותב.
הוא ראה את עצמו כניגודו של איש המעשה. כאיש המילים. ולכן בחר בתואר "רועה רוח" או "רודף הבלים".
מתוך התיאור שבשיר ליל חנייה אתה ממש חש בזרות הזאת שלו.

למשל בשורה: ".. בו חישופה הפתאומי והפרוע/ של הבדידות בין הרבים והזרים.."
כמובן שיש כאן, ברובד עמוק יותר, גם רמז למצב קיומי אוניברסלי. כך יכול לחוש גם כל אדם בעל רמת מודעות גבוהה דיה. וגם לכך אפשר למצוא רמזים בטקסט של השיר.
כל אלה מחשבות, זרם תודעה של המשורר לנוכח "ליל חנייה" כזה או אחר.
כמובן שבשיר יש גם מה שנקרא "סיטואציה שירית". רוב ההרהורים שלו מסתובבים סביב "הסיבה שלשמה התכנסנו" כאן, "בין הר לגבע", "באשמורת ראשונה". כלומר: למלחמת העצמאות של עם המתחוללת בנסיבות היסטוריות חד-פעמיות, לדעתו של המשורר.

ובחזרה אל הזמר שלנו:

נכתב בפוסט הנדון: ".. המשורר מקדיש לשירה מקום גדול מכפי שמגיע לה ומבטא בכך את העדפותיו האישיות (עוד סממן של ניתוק)..."


לעניות דעתי זה לא כך.
כשאלתרמן מציין כי בין שאר תכונותיו של הלילה הזה (ה"ליל חנייה" דנן) הוא גם "מוסך את כישופה של רעות רוח בבניינה של ממלכה" – הוא נוגע בציפור הנפש שלו. הכתיבה.
נכון שרעות רוח, במובן של רדיפת הבלים, נשמע גם קצת כלשון נופל על לשון של רעות במובן ידידות, אבל לדעתי זהו מקרה בלבד. ובכל מקרה אני לא מוצא זכר בשיר לשימוש בהקבלה הצלילית הזאת.
להיפך, כשאלתרמן רוצה לדבר על רעות במובן של ידידות וחברות, הוא יודע לעשות זאת בנפרד
(למשל בשורות: ".. בו הָרֵעוּת ידי אדם בראוה/ להיות שומרה בין איש ואיש את הקשרים/ בהישרף גשרי שכירות ומסחרים")

מצד שני, יש שימושים רבים במובן השני. למעשה רוב השיר מוקדש לכך. שניים שלושה בתים שלמים נוספים.
אין כאן שום רמז לניתוק, להיפך, זהו אחד הנושאים העיקריים של השיר.

אלתרמן מתאר בצורה מבריקה את תפקידה של רעות הרוח המכושפת הזאת (כתיבת השירים) בבנינה של ממלכה.
האם זהו "מקום גדול מכפי שמגיע לה"? כפי שנטען כאן, אני לא יודע, אבל על זה בדיוק מהגג וכותב אלתרמן.

ניקח הגיג לדוגמא:

" עת מלחמה גם צלם הדברים האלה
היה צלמה לקול זמרת פזמון תועה
עוד ימשכו המה כמו נימה מחלב
נפשו של דור, גם בשדה זרועה
לזכור, לא רק לרע, ימי רעה .."

אלתרמן כמו מסתכל עלינו מבעד למסך הזמן והזמנים, למשל ביום הזיכרון, מאזין לרשת ג' וכותב את המילים: "לקול זמרת פזמון תועה, עוד יימשכו המה כמו נימה מחלב נפשו של דור..."

ועכשיו, אחרי שהגדרנו את "המערכה" לא כקרב בודד, אלא כמערכה על תקומת האומה, תגידו אתם: האם הוא מגזים במקומה של השירה במערכה?


ולסיום חוב קטן לשורת הסיום:

גם זה נשלב במלחמה כל זה גם יחד
כמו אבחת אביב נמסך בעם מליל ומשחרים.
כל זה מתל ומגדות נחל יהיה
עולה ביעף
ושב נקטע בילל
של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל

בפוסט הנדון נכתב: ".. המשורר אינו מכיר את שדה הקרב ומתאר אותו כתמונה הלקוחה מתיאטרון בובות לא משוכלל.." פיסקה אומללה לדעתי.

הבית הוא סגירה נאותה ואפקטיבית מאד של החנייה המהורהרת הנ"ל.
אומנם עירומה של הסיטואציה הקרבית נרמז כבר לעיל,
אבל לקראת הסיום אלתרמן מדגיש עוד יותר את הקיומיות שלה, שהוא נקודת הייחוס לכל הנאמר לעיל.
כבר הערתי לעיל שהנפילה הדרמטית, שהיא נקודת היחוס כאמור, מוזכרת כאן בזמן עתיד. ללמדך כי אין מדובר בנפילה ממש, אלא במחשבה של המהרהר על האפשרות הזאת, טרם קרב.

לדעתי, כל מי שהיה בסיטואציה דומה יחתום על התיאור הזה. שבו כל ה"זה" שלעיל, "עולה ביעף, ושב נקטע בילל".


איציק

--
16 יול 2012 23:16 צטטצטט הגבהגב
אני מבקש להוסיף לניתוח שלי עוד הבחנה אחת
כדאי לשים לב ש"צוהב בהרות הקיץ" של הלץ ניתן להבחנה לאור היום בלבד וזאת בניגוד לשמו של השיר ליל חניה.
לענבר מ.-אני מתכוון לתחושות לפני קרב של כל צבא שהוא ובפרט הצבא בתקופת מלחמת העצמאות. מקור הידע שלי הןא נסיון אישי.
לפי המידע שבידי אלתרמן שירת ביחידת מרגמות. שוב מנסיון אישי מרגמות די מנותקות משדה הקרב (כמה קילומטרים מאחור) וברמת סיכון ומעורבות נמוכה יחסית.
אני משוכנע שאם אלתרמן היה נחשף באמת לתחושת החרדה של טרם קרב ולאימת שדה הקרב היינו שומעים זאת באריכות ובצבעים בהרבה שירים יפים.
דוד גוטרזון - מנהל האתר

--
17 יול 2012 07:36 צטטצטט הגבהגב
שלום איציק,
לפני שאתייחס לשאלה, האם ניתן למצוא בשיר ביטוי לנסיונו הקרבי הקצר של אלתרמן (אלתרמן התנדב לצבא למרות שלא היה מחוייב בגיוס בשל גילו - 38), צריך לציין שאלתרמן דווקא כן חווה, לפחות פעם אחת, את חרדת הקרב. זה היה באוקטובר 1948 במצור על עיראק-אל-מנשייה במסגרת "מבצע יואב".

לפי העדויות שהביא פרופ' מנחם דורמן בספרו "נתן אלתרמן - פרקי ביוגרפיה", נפלו פצצות בקרבת העמדה בה התחפר הצוות של אלתרמן, כקילומטר וחצי מהתל עיראק-אל-מנשייה. יצחק שדה שהיה מפקד החטיבה היה טרוד, אף במהלך הקרב עצמו, מכך שאלתרמן נמצא באזור הסכנה ולאחר הקרב הזה פעל לשחרורו מהצבא.

ההשערה שלי היא שהחוויה הקשה שעבר בקרב המוזכר, השאירה עליו רושם עז, ובבואו לכתוב שיר כמו "ליל חניה", גם לאחר שנים, חווית הקרב ההוא ליוותה אותו.
אקי

--
17 יול 2012 11:31 צטטצטט הגבהגב

הבחנה מוזרה קצת:
איך שודכו כאן בהרות הקיץ דוקא לפניו של הלץ.
הרי אצל אלתרמן הבהרות שייכות לפני הבדיחה ולא לפני הלץ

הבדיחה - "שמושבה על הארגז או על הפח/ ולקודקודה אגן רקיע מהופך".
(אגב: דוגמא נפלאה להזרה אלתרמנית, שיכול היה להיות מרתק לעקוב, לשחזר ולאבחן את התהליך הנפשי שהוליד אותה.)

אם נמשיך בהבחנות מסוג זה, אולי זה המקום לשאול: "הכיצד זה יושבת לה בדיחה על ארגז, ומה פתאום אגן הרקיע מתהפך לו מעליה.

ומיד אחרי כן: לפי הנסיון הקרבי של הקורא, האם יתכן אירוע כזה - היפוך כזה של אגן הרקיע - ערב קרב.

אבל למה מוזר? בעצם שום דבר לא מוזר כאן.
קורא הרואה בעיית תאורה ב "ליל חנייה" ומצד שני מחפש את זעקות הפצועים באותו ליל חנייה - על מה נלין?

נ"ב: כבר רמזתי על אימי המלחמה וחרדות הקיום שעברו על אלתרמן בחייו .
עם כל הכבוד לגיבורינו העבריים יפי הבלורית והתואר, אלה שבימיהם טווח המרגמות היה "כמה קילומטרים" -
אני לא בטוח למי יש חוויות יותר קשות
איציק

--
23 יול 2012 22:23 צטטצטט הגבהגב
שלום דוד
אלתרמן מתאר מחנה. השאלה הראשונה היא אם ראה מחנה בטרם קרב.
מניסיוני חלק מן האנשים במחנה בטרם קרב רגועים ועמלניים אבל בגדול שורה עליו אוירה של חרדה. אנשים שותקים או עצבניים וצועקים, חיוורים (ניתן להבחנה רק ביום), חסרי תיאבון, מעשנים בשרשרת, לא מצליחים להירדם. אני לא רואה שום דבר מזה בתיאור של אלתרמן,
באשר לחוויה האישית של אלתרמן, כמה פצצות בסביבה זו חוויה שמוכרת היום לכשני מליון ישראלים ואם תבדוק דרך ההיסטריה התקשורתית תראה כי החרדה הקשה מתעוררת רק עם ריבוי ההפצצות ועם הנפגעים. מה גם שמרגמה שלנו שיורה לידך משמיעה פיצוץ יותר חזק מפגז של האויב במרחק מאה מטרים. אני לא מצליח להבחין בחרדה אישית אצל אלתרמן. אם אתה רואה משהו שאני לא רואה אשמח אם תראה לי.
לאקי-בחייך -אתה לא תגיד לי נגיד. אני אגיד מה שאני אגיד ואתה תגיד מה שאתה תגיד אבל אתה לא תגיד לי נגיד.
אורי הפציפיסט

--
31 יול 2012 23:50 צטטצטט הגבהגב
ואתה לא תגיד "השאלה הראשונה היא"
תגיד "השאלה הראשונה שאני שואל היא"
אלף, כבר ענו לך שהוא דוקא כן ראה מחנה בטרם קרב
בית, בעיני זאת בכלל שאלה אחרונה

לא ברור למה אתה מתעקש על הנסיון הקרבי של אלתרמן
אם רצית לדווח כאן על הנסיון שלך, כבר עשית את זה בהודעה הראשונה שלך
אני לדוגמה, מאד התרשמתי מזה
פחות התלהבתי מהניתוח הספרותי אבל ברור שזאת זכותך
לא ראיתי שמישהו חולק על זה
איציק

--
04 אוג 2012 20:20 צטטצטט הגבהגב
שלום אורי
אני צריך כנראה להבהיר שהמשפט המשונה "אתה לא תגיד לי נגיד ...וגומר" הוא ציטטה מתוך מערכון טבחים של הגשש החיוור.
מאיה רונן

--
13 ספט 2012 12:51 צטטצטט הגבהגב
הנה כמה מהרהורי לבי לגבי השיר "ליל חניה":

ראשית, שם השיר "ליל חניה". כבר במושג הזה מתקבל הניגוד הראשון – חניה היא דבר סטטי לכאורה, רגוע, אך היא בעצם מכילה בתוכה גם את הרחש-בחש של הציפייה לעתיד לבוא. היא הווה ובו-בזמן היא עתיד.
הבית הראשון מתאר את הקמת המחנה, וההמולה שבו.
“כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל" –
לכאורה יש כאן הקבלה של דימיון בזכות המילה "כמו", אך מעשית יש ניגוד – עיר נבנית כדי להישאר, עיר נבנית כדי ליצור חיים, ואילו שדה קטל מותיר אחריו רק הרס ודם שפוך, ואלתרמן, יותר מכל, הוא משורר של ניגודים.
הבית מסתיים בשורה מופתית, אחת משורות המפתח בשיר:
"להיות שופך דם האדם ומגנו" -
שהרי זהו האבסורד שבמלחמה, זה מקור הייסורים שלה, הדרך היחידה להגן על האדם היא לשפוך את דמו של אדם אחר, ואלתרמן כהרגלו, כל כך מדויק בניסוח העל-זמני הזה.

הבתים השני והשלישי ממשיכים בתיאור הקמת מחנה הקרב כאילו היה עיר, ומתעכבים על בעלי המלאכה - “נפחיה ואופיה ועגלוניה... פני הלץ והטבח". על פניו, בעלי מלאכה הדרושים לכל עיר. אך הנפח הצבאי ייצר כלי מלחמה, האופה ידאג לכך שהצבא יצעד על קיבתו, והעגלון יהיה אחראי לשינוע האספקה למחנה.

על פניו, הבית הרביעי ממשיך להעניק את הנופך הרומנטי של המלחמה. מראה המלחמה מתואר כאילו היה מחנה של צוענים באוהלים, ומיד עולים לראש, ריקודי צוענים, וצבע, וחופש אינסופי של נדודים. אך שתי השורות האחרונות של הבית מבהירות שלא כך:
“בו חרותם של מסעות וחרומם,
בו הכלים והחקות בעירמם."
אין חירות במצב חירום. חירום הוא דבר שכופה עצמו עליך, אינך יכול לברוח ממלחמה, אינך חופשי לברוח ממנה. אתה אסיר של המלחמה, וכל מה שנותר לך לבחור בו אלה כלי המלחמה העירומים.

כאן גם חל המפנה בתנופה של השיר. פתאום בתוך כל ההמולה והבניה נחשפת הבדידות האדירה של כל חייל וחייל. ויש פה אפילו כפירה במושג "הרעות" הכל כך תש"חי:
“בו הרעות ידי אדם בצר בראוה,
להיות שומרה בין איש ואיש את הקשרים,
בהשרף גשרי שכירות ומסחרים".
כלומר הרעות נוצרה מתוך הדוחק, מתוך מצב האין-ברירה. היא אינה תוצר טהור של האדם, היא אינה כמו חברות שנוצרת בתנאי שלום. הרעות היא למעשה אינטרסנטית כי היא מסייעת לאדם לשמור על עצמו באמצעות רעותו עם אחרים. הרעות היא למעשה חוזה בעת מלחמה. היא לא איזה אידאל שיש לשאוף אליו, אלא משהו שהמציאות הנוראה יוצרת.
אלתרמן, בניגוד למשוררי תש"ח האחרים, תמיד ראה את המורכבות שבדברים – אין אצלו יפי בלורית ותואר, אין אהבה מקודשת בדם, כפי שקיימים אצל חיים גורי (שאגב, העריץ את אלתרמן עד כלות).
ואכן, הבית השישי, עוסק במהותה של השירה בזמן מלחמה ולי נדמה שהוא מותח ביקורת על כך שהשירה אינה מקיימת תפקידה בעת מלחמה: חלילה לא נכתבת שירה צרופה, אלא השולט הוא הזמר נפוץ שאין בו ערך ולא שכית חמדה (כלומר הוא אפילו אינו מקיים ערך אסתטי של יופי ובודאי לא משמעות).
הבית הבא עוסק בתוכן של אותו זמר שאלתרמן בז לו (כלומר הגוף השלישי מתייחס לזמר):
“על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)
ועל חובה וקרב ועול. הכל בכל.
אין הוא אומר זאת בכל דקויותיה
של השירה, אבל אומר בקול גדול
בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול."

זהו בית שיש בו ביקורת חריפה מאוד של אלתרמן על הזמר העברי בזמן המלחמה. הוא ממש כועס על אותם שירים שאין בהם מורך לב – כלומר שאינם מפחדים. הם לא חוששים מפני הזול – ולכן הופכים לזולים כי אין בהם שום מודעות עצמית. ובודאי שאין בהם דקויות. העובדה שהוא כותב בסוגריים (בה הוא פותח) מעידה על הלעג שאלתרמן חש כלפי העובדה ששירים אלו פותחים במושג האהבה, ובעצם בוחרים בדרך הקלה. כמעין נאום מוטיבציה זול.


בבית השמיני מגיעה כלת השמחה – המלחמה, לצלילי הפזמון התועה (אותה שירה גרועה שאלתרמן תוקף). הוא מציג את הבעייתיות שבפזמונים הגרועים ולמעשה חוזה את העתיד – הם יעצבו את האופן שבו המלחמה הזו תיזכר בעיני הדור -
“לזכור, לא רק לרע, ימי רעה".
על פניו, ניתן לחשוב שאלתרמן אכן מתכוון לכך – שכדאי לזכור ימי מלחמה לא רק לרעה. ואכן, כך יותר מכל נזכרה מלחמת השחרור/העצמאות. המיתוס שלה, של הגבורה, של יפי הבלורית, של הרעות, של הקרבות הגדולים, הרומנטיקה, החברותא מסביב למדורה – רוב הדימויים של החברה הישראלית לגבי מלחמת השחרור הם דימויים חיוביים, ואולי הכרח שהיו כאלה כדי שהמדינה הזו באמת תוכל לקום על גבו של דור. אבל בפועל, אלתרמן לא רואה שום רומנטיקה במלחמה. הוא יודע שהיא הכרחית (נזכיר – "שופך די האדם ומגנו"), אבל הוא לא רוצה להפוך אותה לאידאל. הוא יודע טוב מאוד איזה מחיר היא גובה בחיי אדם – 6000 איש נהרגו מתוך ישוב של 600 אלף. זה הרי בלתי נתפס. (השיר "מגש הכסף" ממחיש זאת יותר מכל).
ואכן, השורה החותמת את השיר הנפלא הזה, היא החזקה מכולן, היא הממצה מכולן, ומסתכמת ביללה של:
“של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל".
זו מהות המלחמה במשפט אחד, נצחי, שחוזר על עצמו בהיסטוריה האנושית.

עמוד 1 של 212 > >>


תגובה מהירה
toggle
  שם משתמש:
נושא:
גוף:
קוד אבטחה:
CAPTCHA image
הכנס את הקוד המוצג למעלה בתיבה למטה

שלח
Active Forums 4.1