התוכחה שניתכה על ועד אגודת הסופרים העברים, בעתונות ומצד חוגי אנשי-הרוח, בשל ההחלטה להימנע מקבלת-פנים רשמית לגינתר גראס, היתה רבה וחריפה.  עיקר נימוקיה של תוכחה זו: יש לדון אדם לפי טיבו ולא לפי מוצאו הלאומי ומי שאינו מקיים את הכלל הזה נתפס לגזענוּת.  כלל גדול זה אין לערער עליו, אך ספק אם הוא שייך לענין.  ספק אם תופסים אנו כראוי את משמעות השתלטותו של עיקרון זה, בשנים האחרונות, על כל מערכת יחסינו עם גרמניה ועם הגרמנים.  ספק אם אנו תופסים כראוי כי מושגים כוללים כמו אומה גרמנית ומדינה גרמנית וקורות העבר הקרוב, עם כל המשתמע ומתחייב מהם, עדיין קיימים לגבינו כענינים של ממש, רק במידה שהם עוד משתלבים בפולמוסים המדיניים בשאלה הגרמנית, שגם הם כבר הפכו לפולמוסים פוליטיים רגילים.  לגבי שאר תחומיה של בעיה זו, אם הם תחומי החומר ואם הם תחומי הרוח, אין אומה גרמנית ואין ממלכה גרמנית, אלא יש רק גרמנים אשר איש ואיש מהם "יישפט לפי מעשיו".

 בדרך זו, על-ידי שאנו נוטלים עיקרון, שהוא נכון לעצמו, ועושים אותו דן יחידי בשאלה שאין הוא צריך ואין הוא מיועד למצותה, אנו מוציאים, למעשה, את שאלת היחסים בינינו ובין גרמניה והגרמנים מכל התחומים שבהם היא קיימת, וצריכה להתקיים, ומשאירים אותה, למעשה, רק לגבי שאלת היחס שבין היהודים ובין האשמים בפועל בהשמדה.  כאן, במקום שבו אין היא צריכה להיות בגדר שאלה כלל, אנו מודים בקיומה, ואילו בכל שאר ענינים אנו מפוררים אותה לאבק פורח של אלפי רבואות פרטים אישיים, כמספר הגרמנים שבעולם, על טיבו של כל אחד מהם לחוד, והיא חדלה, למעשה, מלהתקיים.