הזעזוע שפקד את העולם למראה המחץ הסובייטי המדביר את צ'כוסלובאקיה, מקורו לאו דווקא בכך שמעשה פשע זה של ברית המועצות אין לו תקדים בתולדותיה או משום שהוא קשה  ומרתיע יותר  ממעשים אחרים שלה. אילו נערך משפטו הכולל של הקרמלין, לא הייתה רמיסת פראג עומדת אולי כעיקרו ושיאו של כתב האישום. מטיף זה היה מוצא סעיפים מתחרים בו ולא רק בתחומי גילוייה של העריצות הסובייטית לגבי מדינות שמחוץ לגבולותיה.
ייתכן כי לפני סעיפי האישום המביאים לדין את מחץ הדיכוי הסובייטי לגבי אזרחי מדינות שמחוץ לברית-המועצות, היה עולה סעיף הדיכוי והרמיסה שמשטר זה רמס ודיכא את זכויות אזרחיו הוא, שכן לפני מיגור בודאפשט ולפני הדברת פראג נמשך זה עשרות בשנים מסע-הדיכוי המשפיל והעריץ כנגד אזרחי מסקבה. מה שהתחולל בשנות הטרור האפל של שנות השלושים, מה שהתחולל במחנות-העבדים של הצפון הרחוק, מה שהתחולל בשנות הרדיפה והפחד שאחרי המלחמה, כל אלו ובתוכם משפט הרופאים וספיחיו הנוראים, לא היו מזעזעים פחות מן המתרחש עכשיו בכיכר ואצלאב של בירת צ'כוסלובאקיה. ההבדל הוא לא בטיב הפשע ולא בממדיו, אלא בכך שהפעם אין עליו מסווה, וקולות-המחאה העולים כנגדו בעולם שוב אינם מתערבבים בוויכוחים על "מהפכה שאינה טרקלין של מחול" או בדיונים על הזיקנה שבין אמצעים למטרה ועל מידת המותר והאסור במעשים שיש לעשותם למען תכלית נעלה.
ההבדל הוא בכך שכיום, בפעם הראשונה הכל מודים כי האמצעים הולמים בהחלט את המטרה, שכן האמצעים הם דיכוי אלים ואכזרי והמטרה היא ביסוסו ושמירת בטחונו של שלטון עריץ, הקם לסלק כל ניצוץ של חירות ועצמאות המסכנים את קיומו.
כך נסגר המעגל. חזון המהפכה הגדול מגיע לסיומו. בברית-המועצות עוד חיים בולשביקים זקנים, ותיקי אוקטובר, שחגגו לפני שנה את  יובל המהפכה. גאוותם הייתה על שהם לא החמיצו את ההתחלה. כיום הם יכולים לומר בנפשם כי הם זכו לראות גם את הסוף.

 

 פורסם גם בספר "החוט המשולש" הוצאת הקיבוץ המאוחד  1975