יום אחד נתקבל אי שם, מנאנסי שבצרפת שיר “בשטף עיר”. חדש השם: נתן אלתרמן. אך השיר מרתק. ברור היה: אמנם, אין בשיר זה פתיעה של “רעיון” ולא זעזוע של “רגש”, וגם הסגנון מוזר: כבד־תנועה בקלילותו — אך יסוד ודאי של שירה — והוא החשוב. וגם סממנים חדשים, ריחות לא היו־עוד: משהו השפעה מן השירה הצרפתית. היה הרבה מן המיוחד והמלבב בזיווג זה: עבריות וצרפתיות. ולשיר הזה ניתן במערכת ה"כתובים" אשראי כיד העין היפה והחוש הטוב של שר הפיוט בבמה: עמוד א'. לאחר חודש אחד הוגדל האשראי: "בגן בדצמבר" היא עמו מיסוד אופיו של נ. אלתרמן: בטחון הבטוי. וגם בהירות הראיה בתמונותיו. “הרגש וההגיון” השירתי, כהגדרת עצמו באחת מרשימותיו, נתנו את אותותיהם כבר בתחילת דרכו. נראה שאת התעיה עושה נ. אלתרמן רק בפרוזדור של השיר ואלו בטרקלינו פוסע הוא כאציל: מגוהץ ונקי. טיב הלבוש וצבעו ניתן להחלפה (הכל לפי האמצעים הרוחניים שגם הם הולכים וגדלים עם טל השאיפה והצורך), אבל תמיד — חן של כבוד: נקיון ובטחון. זרה לרוחו יותר מכל החוצפה — ועל כן גם העזתו מעודנה מאד, אולי עדינות של ה"אספרי" הצרפתי שהפקחות העברית הכניסה בה הגהה נכרת. דוגמא נאה לכך — הערותיו “במעגל” לוכוח שלונסקי־צמח־ואחרים על “ראיתיכם בקוצר ידכם” של ח. נ. ביאליק; אין כל דו־משמעות ברשימה זאת, חתוך ההגדרה ברור, חד וחריף, — אבל ההעזה מאולצת כשל תלמיד חכם אשר לא יופיע ברבב על בגדו הספרותי.