אלתרמן שאף להימלט  מהמציאוּת שאליה נקלע לאחר שהתקיפוהו מ"ימין" (ה"כנענים") ומ"שמאל" (נתן זך). הוא הרגיש שמפעל חייו יורד לטמיון. "נערי בן-גוריון" כבר לא המו סביבו;  סופרי  דור תש"ח, שהכתירו את ספריהם במובאות משיריו, כבר לא העריצוהו  כבימים-עברו. נתן זך וחבריו לא הצליחו אמנם לִבנות מפעל ראוי לשמו, שיכשירם להנהיג את הספרות העברית, אך הם  "הצליחו" מעל למשוער במלאכת ההרס. "הקורא הפשוט" התרשם מן  הרטוריקה הבוטחת (והדמגוגית) שלהם, והתחיל להתבונן באלתרמן כבמשורר שימי גדולתו חלפו לבלי-שוב.