ביקרתי הבוקר באתר ועיני צדה כותרת מעניינת המבשרת על מאמר של עוזי שביט שהועלה לאחרונה לאתר, ושמו המסקרן "חרוז ומשמעות בשירת אלתרמן" מזכיר נשכחות (מאמרו של זך)

והנה כבר בפתיחת מאמרו אני מוצא טעות מעניינת

בתור מעין מוטו, המחבר בחר לצטט משירו הארספואטי של אלתרמן כך:

כל שורה תיבחר כעלמה בשבייה
וחפשו היפה בבנות הפלך
וחרוז תמחצו לה שלם כשבועה
או חצוי ומגיר עסיסו כפלח

(הבקתה, שיר עשרה אחים, עיר היונה)

הטעות היא בתיבה "תמחצו", כי אלתרמן כתב במקור "תמצאו"

עד כאן טעות, ומניין "מעניינת"?

שביט מטפל במאמרו בשאלת שני סוגי חרוז אצל אלתרמן.
לדעתו אלתרמן כיוון בבית זה לחרוז האסוננסי (או "המודרניסטי")שבו כידוע הפליא והרבה להשתמש, בעיקר החל מספרו "כוכבים בחוץ".

יש לי בעניין זה שתי הערות:

א. אם זכרוני אינו מטעני, גם זך במאמר ההתקפה ההיסטורי שלו התגושש עם סוג "חצוי" של חרוז אלתרמני. אלא שזך דיבר על שורה חצויה, או ריתמוס חצוי.
על החרוז האסוננסי מיעט בדיבור, אם בכלל הזכירו, שכן עצם קיומו עומד בסתירה לכאורה לטיעון העיקרי של זך.
בטרוניותיו כלפי השורה החצויה, זך טען כי אצל אלתרמן החצייה הזאת היא מלאכותית ואיננה תורמת דבר לריתמוס ומכאן גם לתוכן השיר.
כדרכו במאמר ההוא, טרח זך וליקט מקצווי שירתו של אלתרמן דוגמאות שבאמת ממחישות את טענתו.לפחות במידה מסויימת.
אפשר לומר בפראפראזה כי בניגוד להמלצתו של אלתרמן, זך חיפש דוקא את "המכוערת בבנות הפלך" האלתרמני.
ובפראפראזת המשך: "לבלי יגע רדפן עד קצווי העברית/ גררן בצמות אל הבית" (הבקתה, שם)
בלשון ימינו היינו אומרים שהוא פשוט "חיפש אותו".

ב. מעניין, נדמה ששביט (או אולי מקליד המאמר) השליך לאחור מן ה"חצוי ומגיר עסיסו" של אלתרמן, על ה"תמצאו" שלו, והפך אותה ל"תמחצו".
עסיסו של החרוז ניגר משורה 4 לשורה 3.

בגוף המאמר שביט מסביר יפה כי אלתרמן הקפיד על מינון מדויק של חרוזים אסוננסיים, וידע כי כוחם יפה רק בסביבה דומיננטית של חרוזים שלמים.
אשר על כן, "תמחצו" בסביבה כל כך עסיסית (של "מגיר עסיסו כפלח")מאבד לא מעט מעסיסיותו, ובאמת ראוי כאן "תמצאו", הנייטראלי יותר.

אגב אורחא אוסיף הצעה למקורות ל"עלמה בשביה" ו"שלם כשבועה"

כל שורה תיבחר כעלמה בשבייה וחפשו היפה בבנות הפלך

ספר דברים פרק כא
(יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָה.
ספר דברים פרק כא
(י) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: (יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: (יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: (יג) וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: (יד) וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ:

וחרוז תמצאו לה שלם כשבועה או חצוי ומגיר עסיסו כפלח
שלם כשבועה – שבועה מלשון שבע, ושבע הוא המספר השלם.
רבנו בחיי על בראשית פרק כא פסוק כג
(כג) אם תשקור לי ולניני ולנכדי. ביקש אבימלך שתי בריתות. האחד שלא יגרש אברהם את בניו מארצם, והשנית שלא ישחיתו להם פירות הארץ, זהו שאמר ועם הארץ אשר גרתה בה. ואברהם הודה בדבר ואמר אנכי אשבע. והבן היטב כי זאת השבועה היא הראשונה הנזכרת בתורה, ומפני שלשון שבועה נגזר מן שבעה כידוע בקבלה, לכך הציב אברהם שבע כבשות הצאן, וקרא המקום על שם השבועה באר שבע, וכן ביצחק מצינו שקרא הבאר על שם השבועה:
והענין כי הנשבע נכלל בשבעת הנקראים צרור החיים, ומאמין בתורה ובחיי העולם הבא, והעובר על השבועה הוא כופר בעיקר ומוציא עצמו מכלל השבועה, ואין לו חלק לעולם הבא. וכבר ידעת כי ששה קצוות עליונים הם שמו, וששה קצוות התחתונים חתומים בשמו, ועל כן בא המאמר לחכמי האמת בדיבור לא תשא, שכל העולם כולו נזדעזע, מה שלא אמרו כן בשאר הדברות:
והבן סוד הלשון שלא תמצא ממנו פעל קל שיאמר שבעו או שבע אלא נשבעו ונשבע, כי פירוש נשבע הכניס עצמו בכלל השבעה אם הוא מקיים שבועתו, ואם הוא עובר על שבועתו יהיה פירוש נשבע הוציא עצמו מכלל השבעה, והנה היא מלה כוללת דבר והפכו וכן ודשנו את המזבח (במדבר ד, יג), והבן זה:
(מהר"ל) ספר נצח ישראל - פרק ז
כי מספר שבעה הוא המספר שהוא שלם, שהרי מספר שבעה חוזר חלילה בימים ובשנים, ומזה נראה שהוא מספר שלם.
ספר נצח ישראל - פרק מו
ולמאן דאמר שבעת אלפים שנה, שנאמר (ישעיה סב, ה) "כמשוש חתן על כלה". פירוש שמחה שלימה, שהרי החתן ראוי שיהיה לו שמחה שלימה עם אשתו, לכך שמחתו שבעת ימים. ויומו של הקב"ה אלף שנה (ב"ר ח, ב), וזה הזמן ישמח השם יתברך עם ישראל שמחה שלימה, שבעת אלפים שנה. שכל שבעה הוא מספר שלם, וזה ידוע.

שלום אקי ויוסי,
עם השליטה של יוסי במקורות קשה לי להתווכח, אז לא אנסה אפילו :)

לעומת זאת לאקי יש לי תשובה:
ראשית אני רוצה להגן, ואפילו בחירוף נפש, על מי שהקלידה את המאמר הזה לאתר אלתרמן. היא פרפקציוניסטית ולא יחמקו ממנה קמץ או פסיק. היא העתיקה בדיוק את מה שמופיע בספר.

צדה את עיני ההערה הרשומה בתחתית הציטוט המצהירה שמדובר בנוסח ראשון.
לא התעצלתי, ולא התביישתי להציק לפרופ' עוזי שביט, וזה אשר התברר לי מפיו: בנוסח הראשון של השיר שפורסם ב- 1940 המילה שאלתרמן בחר בה היתה "תִּמְחֲצוּ", לאחר מכן, בשנת 1957, כשיצא לאור קובץ השירים "עיר היונה", שינה אלתרמן את המילה הזו ל "תִּמְצְאוּ". שביט אמר לי שלדעתו, דווקא המילה מהנוסח המקורי היא המוצלחת יותר.

האמת שגם אני חשבתי שזו בחירה מוצלחת, וכשקראתי את שתי השורות:
וַחֲרוּז תִּמְחֲצוּ לָהּ, שָׁלֵם כִּשְׁבוּעָה
אוֹ חָצוּי וּמַגִּיר עֲסִיסוֹ כַּפֶּלַח.

נזכרתי בשורה מהשיר "ערב בפונדק השירים הנושן וזמר לחיי הפונדקית":
כְּאֶשְׁכּוֹל הָעֵנָב אֶל עֵינַי אַתְּ נִמְחֶצֶת!

ככה, עם כל עסיס הענבים על הפנים :)

תודה רבה
למדתי משהו חדש ואפילו מרגש

התיקון, כמו כל תיקון, חושף להרף עין ("כבחיתוך הברק"..) את האמן במעבדתו

אתכבד לחלוק על גדולים ממני ולהצטרף לאלתרמן בהעדפתו את "תמצאו"

את השיקול האמנותי כבר הסברתי לעיל

אחדד רק כי "תמחצו" כבר קובע כי על החרוז להיות "חצוי ומגיר ..." בעוד שמקומה של המילה בשורה ג' מתיחס לשתי האפשרויות: או שלם או חצוי. אשר על כן ראוי כאן משהו נייטראלי - "תמצאו".

ושוב, תודה.

אוסיף דברים שכתבתי על שורות אלה בספרי "על עת ועת אתר" (1999), עמ' 162-163:
בניגוד לאבן-גבירול שהכריז בפתח שירו הנודע "אני השר והשיר לי לעבד", משיר זה אנו למדים דווקא "כי לא עבד השיר", וזאת למרבה הפרדוקס לאחר תיאורו של השיר כעבד ולתיאורה של השורה כשבויה יפת תואר. בניגוד ליל"ג שתיאר את המשורר תופס הקשת (או תופש הקסת), הרודף כצייד אחר בת-שירו כדי לענוד לה חרוזי אתנן, בעוד היא הנסה מפניו כאיילת אהבים חומקנית (בשירו "השירה מאין תימצא"), כאן מתואר משורר צייד הרודף אחרי מילים יפות ונדירות הקלועות וכלואות בסבך המליצה כדי לעשות בהן אחד משני שימושים: להעניק לשורה חרוז, או אבן חן, בשבועת אמונים, או להגיש לה גרגר מָחוץ מגרגירי פלח הרימון, שדמו-עסיסו ניגר לארץ, אות לאהבה חופשית, יצרית ופרוצה, ללא התחייבות וללא שבועת אמונים. משמע, מסקנותיו של המודרניזם פלורליסטיות מאלה של הקלסיציזם: המודרניסטן יכול לאהוב אהבה חופשית ו/או אהבה מריטלית; לגרור כפרא קדמוני נשים אל המאורה, או לחפש את היפה בבנות הפלך כנהוג בחברה החצרונית הטרקלינית המעודנת. [...] אלתרמן אף ניהל כאן דיאלוג עם שלונסקי, שבמאמרו "המליצה" המליץ על מילים פרועות ופרוצות, אסופיות וממזרות, הנוהגות כנשים מופקרות, ומתמסרות ללילה אחד. [...] כאבחנתם של הרי גולומב ושל עוזי שביט: החרוז החצוי והמגיר עסיסו כפלח הוא החרוז המודרניסטי של "כוכבים בחוץ", ואילו החרוז השלם כשבועה הוא החרוז המדויק, או החרוז ההומופוני, שאותו תמצא תכופות ב"שמחת עניים".

תוספת קלה:
לא נפלה טעות בדבריו של עוזי שביט. פשוט בנוסח ראשון של "שיר עשרה אחים" (בכתב העת "מחברות לספרות" של ישראל זמורה) נכתב "וחרוז תמחצו לה" (מה שיצר אוקסימורון אלתרמני טיפוסי של חרוז שהוא גם שלם וגם מָחוץ), ובספר זה שונה ל"חרוז תמצאו לה" (אולי תיקון עורך).
אין כאן טעות, כי אם חילופי נוסח.

כן, על כך שזאת איננה טעות כבר העמידנו גוטרזון ובא על הברכה
אך מי שביצע את התיקון היה אלתרמן ללא ספק
שום עורך לא היה מעיז לעשות זאת
נדמה לי שהאחרון שניסה לערוך אותו (באחד משיריו הראשונים ששלח מצרפת!) היה שלונסקי . אלתרמן הגיב קשה.

"תמחצו" הוא אוקסימורון אלתרמני טיפוסי? לא לטעמי, וזה גם ענין של טעם

אך אם זה נכון, אלתרמן חטא כאן בעודף של להטוטים אוקסימורוניים על תוכן (מכוכבים בחוץ ואילך, קשה למצוא אצלו תופעה כזאת, שוב בכפוף להעדפות אישיות של הקורא. זך לא היה מסכים איתי כאן)

ואולי גם זה היה בין טעמיו של אלתרמן כשתיקן בצדק רב ל"תמצאו"

היה כאן עודף של חצחוצים (גם מחוץ, גם חצוי), וּלְהַשּוֹמֵעַ יצרום.

"חצוי ומגיר עסיסו כפלח"
פלח של תפוז לא מגיר שום עסיס – הוא שלם. פלח של רימון – חצי רימון שחתכו בסכין – כן מגיר עסיס רימונים.
ריחיים עשויות אבן לטחינת תבואה עשויים מחלק תחתון קבוע – פלח תחתית, וחלק עליון שרוכב על התחתון ומסתובב – פלח רכב. אלה שני החצאים של ריחיים ומכן ההשלכה לחצי רימון – פלח רימון.
ספר איוב פרק מא
(טז) לִבּוֹ יָצוּק כְּמוֹ אָבֶן וְיָצוּק כְּפֶלַח תַּחְתִּית
רש"י איוב פרק מא פסוק טז
יצוק כפלח תחתית - ...שמיוסד לבו וקבוע כפלח של ריחיים שנתון בתחתיתו של פלח רכב. שפלח רכב שלמעלה - הוא סובב ומתגלגל וטוחן, ושל מטה - אינו זז ממקומו כי קבוע הוא במקומו - הוא נקרא פלח, שנאמר (שופטים ט) ותשלך אשה אחת פלח רכב על ראש אבימלך. ואת שלמטה - קרוי פלח תחתית:

ספר שיר השירים פרק ד
(ג) ...כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ
רש"י שיר השירים פרק ד פסוק ג
רקתך - היא גובה הפנים ... ודומים לפלח חצי רמון בחוץ, שהוא אדום וסגלגל - הרי קילוס בנוי אשה.
ספר שיר השירים פרק ח
(ב) ... אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי:

את הרימון חוצים בסכין – את אשכולות הענבים השלמים – מוחצים ללא סכין (לפי אלתרמן - מומלץ על העיניים)

כפי שציין המרא דאתרא: " כאשכול הענב אל עיני את נמחצת" (ערב בפונדק...)
ובנוסף ב"שיר שלשה אחים" פעמיים:
"רק מחצת אלי האשכול האחד"
"ונביא את אשכול הענב והמיית העצים בתכלת, כי אמרנו - אחינו עוצם את עיניו, ועיניו אהבו את אלה"

הנה דוגמא לקומפרס של יין לעיניים:
ספר בראשית פרק מט
(יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב
רמב"ן על בראשית פרק מט פסוק יב
(יב) חכלילי עינים אמרו המפרשים (רש"י, ראב"ע, והרד"ק) שהוא ענין אדמימות, שיתאדמו עיניו מרוב שתית יין, וכמוהו למי חכלילות עינים (משלי כג כט).
והנראה בעיני שהוא הפוך, מן כחלת עיניך (יחזקאל כג מ), ונכפלה בו הלמ"ד כמנהג רבים והוא כענין מכחול העינים הידוע ומורגל בדברי רבותינו (כלים פי"ג מ"ב) וכן שמו בערבי "אל כחול" יאמר שהוא כחול העינים מן היין. כי כאשר אחרים כוחלים אותם בפוך שהוא ה"אל כחול", כן יכחול אותם הוא - ביין, וכמו שהאחרים מלבנים שיניהם בתמרוקים, כן ילבן אותם בחלב. והמשל - לרבוי היין והחלב בארצו.

אולי היין משפר את איכות המבט להבנת המציאות ולראיית העתיד:
"והנה נסתחררתי אליך", או – "ובחתוך הברק נחשפו לי הרחק הימים שנותרו בלעדי"

ספר בראשית פרק ג
(ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:
(ו) וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל:
(ז) וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת:
פסיקתא רבתי פרשה מב
רבי יהודה בר' אילעאי אומר: (פרי עץ הדעת טוב ורע) - ענבים היו.
מדרש רבה בראשית פרשה יט פסקה ה
(ה) ר' יוסי בר זמרא אמר שלושה דברים נאמרו באותו אילן: טוב למאכל, יפה לעיניים ומוסיף חכמה. ושלשתן נאמרו בפסוק אחד: ותרא האשה כי טוב - מכאן שהוא טוב, וכי תאוה הוא לעיניים - מכאן שהוא יפה לעיניים, ונחמד העץ להשכיל - מכאן שמוסיף חכמה.
(1) מדרש רבה בראשית פרשה יט פסקה ה
ותיקח מפריו ותאכל: אמר רבי איבו, סחטה ענבים ונתנה לו.
בסיכום: קרוב לתקופת "כוכבים בחוץ" – התאים "תמחצו" עם הרמזים אחורה, רחוק משם – התאים יותר – "תמצאו" - תבחרו שורה, תמצאו חרוז בלי רמזים אחורה.