| : |
|
נוצר ע"י על 11 מרץ 2026 20:01
ארכיון מכון ז'בוטיסקי שלחו לי שלשום באדיבותם, סריקה של תיק המכיל חומר בנושא: "פעולת דוד רזיאל וחבריו בעיראק". בתיק נמצא דו"ח על הפעולה בכתב ידו של יעקב מרידור. הדו"ח נכתב מספר ימים אחרי שמשלחת הריגול חזרה לארץ. שמועות והדלפות מהדו"ח הזה, שללא ספק היה סודי ונשמר רק במפקדת האצ"ל, הזינו ככל הנראה את אלתרמן בבואו לכתוב את השיר "דרך דרך נתיבה". אוסיף, לכן, ציטוטים ממה שכתב יעקב מרידור בדו"ח, המקבילים לכתוב בשיר.
יָצְאוּ, יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ בַּחוּרַים,
המשלחת כללה ארבעה אנשים: רזיאל מפקד האצ"ל וסגנו מרידור ובנוסף, שני חברי האצ"ל דוברי ערבית מלידה, אהרוני בן 22 וטרזי בן 17. שני האחרונים נועדו למשימת הריגול.
כפי שכותב יעקב מרידור: "ב 18/5/41 בשעות הצהריים הגענו ל"חבנייה". בן-משה (דוד רזיאל) ניגש תיכף לעבודתו. הוא הלך למשרד והתחיל בהכנות לשם שליחת שני האנשים לבגדד של ריגול מוקדם". "במחנה חבנייה לא חיכו למעשי חבלה מצדנו (זאת בניגוד לבריטים ששלחו אותם מישראל), הם היו מעוניינים יותר מבכל דבר אחר באינפורמציה (על האויב בינם לבין בגדד). ... הוטל על הבחורים גם להשיג תשובות על השאלות שהקצינים בקשו תשובות עליהם. רצוף השאלון בכתב ידו של בן ענת". (י.ג. סריקת השאלון עדיין אינה בידי, מקווה שימצאו אותו).
יָצְאוּ עַזֵּי כְּתֵפַיִם וְחָזֶה,
וְעֵת נָפַל שֵׁנִי מִבֵּין הַשְּׁנַיִם, עֵת נָח רְחַב-כְּתֵפַיִם וְחָזֶה
ככל הנראה אלתרמן ידע שיצאו שניים לשליחות הנועזת, דוד רזיאל (חברו של אלתרמן לספסל הלימודים ב"תחכמוני") ועוד אחד ששמו לא פורסם. שניהם נהרגו בשליחות. במציאות דוד רזיאל היה רק במעטפת הפיקודית לאותה משימת ריגול והשניים שנהרגו היו במעטפת הפיקודית: רזיאל והקצין הבריטי שליווה אותם.
בחומר באנגלית שבתיק, שעדיין לא ברור לי מי כתב אותו, מופיע תיאורו של רזיאל כך:
He was short and stockily built (wide shoulders, a thick chest, and a high capacity of strength, AI), with broad shoulders and powerful arms.
התיאור כל כך מתאים ל "עזי כתפיים וחזה" בחיים, ו "רחב כתפיים וחזה" – אחרי המוות.
חָצוּ רֵעִים בַּמַּיִם עַד חָזֶה,
כך מתאר מרידור את החזרה מהשליחות הקצרה המכינה מחבנייה לפלוג'ה וחזרה, בה הוא השתתף: "בשעה 19:00 נכנסנו לשטח מוצף במים, ובשעה 21:30 יצאנו מהשטח המוצף, בעשותנו 5-6 מיילים בתוך המים בגובה של 4-5 רגל (120-150 סנטימטר, אכן גובה החזה, וכך גם מרידור בראיון לעיתון ב 1966 – הליכה מייגעת במים עד גובה החזה)".
טוֹב הוּא מוֹת הַמֵּת בַּדֶּרֶךְ, מִשּׁוּבוֹ שֶׁל הַבּוֹגֵד.
אצטט כאן מכתבה מאוחרת יותר של יעקב מרידור בעיתון "חרות" מ 1949:
"אגרופי נקמצו ובישותי הרגשה: למה קרה הדבר לו (לרזיאל) ולא לי?"
ולגבי המשך שליחות הריגול למרות מותו של רזיאל:
"ואולי דווקא בגלל זאת (מות רזיאל) הם לא היססו אף לרגע. לא יכולתי, למרות הסיכון הרב שבתפקיד, שלמענו באנו בכלל לעיראק המורדת, להישבר ולחסוך את הסיכון מאת הבחורים. במבחן עמד כבוד ישראל. כבוד הנוער העברי. וכשדברים אלה במבחן – אין נסיגה. יש רק דרך קדימה ותהיינה התוצאות אשר תהיינה, לא היה מקום לפקפוקים".
הִכְּתָה צִיָּה עַל רֹאשׁ וְעַל חָזֶה,
שני הרעים המרגלים הלכו מפלוג'ה עד בגדד דרך המדבר. כך כותב מרידור:
"אחרי האסון (מות רזיאל) נגשו הבריטים לעבודה מאומצת והוחלט על יציאתנו בשעה 14:30 דרך המדבר. בהנהגת הקצין הבריטי "דאוסון", דרך אגב מוכשר ובקיא מאד בעניינים, הגענו לקצה המדבר צפונית לפלוג'ה. נפרדתי מאנשי בנקודה האמורה, אחרי שמסרתי להם הוראות אחרונות".
דֶּרֶךְ יֶגַע וְאוֹיֵב, דֶּרֶךְ לְעַזֵּי הַלֵּב
מרידור כותב: "...מעצם התפקיד ההרואי שמלאו הבחורים, בסבלם סבל איום בדרך, בהימצאם בסכנה חמורה כמה פעמים, לפחות 5-6 פעמים היו רגעים שראו את המוות עין בעין".
אַךְ עוֹד נָשְׂאוּ, נָשְׂאוּ אֶת הָרַגְלַיִם
על משימת הריגול המוצלחת כותב מרידור: "דרכם נמשכה 4.5 ימים. בדרכם דברו עם עשרות אנשים, בייחוד עם חיילים נסוגים ועריקים (דזרטורים) ועל ידי כך יכלו לאסוף את האינפורמציה הדרושה במידה המקסימלית. הקצין "שאטר" לא אחת הביע את ספקותיו באם הבחורים יצליחו לחזור. בכל זאת ראיתים אור ליום 26/5/41 חזרה. הם מסרו אינפורמציה מעניינת שאותה סיפרתי לקצין "שאטר" והוא שרשם אותה לפניו.
נוסח התשובה צורף:
- דעת הקהל העיראקי נוטה נגד האנגלים.
- איפה שהפיצו האנגלים כרוזים, המצב יותר טוב
- הרכבת למוסול נוסעת
- בבגדד ישנם הרבה גרמנים ואיטלקים
- הגרמנים והאיטלקים באו באווירונים דרך סוריה
- בבגדד ישנם 69 אווירונים גרמנים
- בין הגרמנים שבאו נמצאים הרבה מהנדסים שהולכים בראש הצבא העיראקי.
- העיראקים קיבלו מכה מכרעת בפלוג'ה
- בצבא העיראקי יש הרבה מאד בורחים
- במרחק מה מפלוג'ה בקרבת הנהר נמצאת תחנת אווירונים.
- העיראקים מפחדים מאד מאבו-חנק. הם מספרים שהוא נהרג.
- האנדרלמוסיה אחרי פלוג'ה הייתה כל כך גדולה, שלו הצבא היה מתקדם היה מגיע לבגדד בקלות.
- החיילים העיראקים מפחדים מאד מהאווירונים האנגלים וכשרואים אותם הם בורחים.
- הבחורים פגשו בחיילים שמסרו את נשקם עבור תלבושת אזרחית.
- נהגים עזבו את מכוניותיהם. נהג אחד הסביר שעזב את מכוניתו וברח מכוון שהוא חייב יותר מ 500 לא"י.
- הדרך לבגדד מלאה דזרטורים (עריקים) בתלבושת אזרחית.
- בדרך פגשו הרבה תלבושות של צבא בצדי הדרכים.
מרידור מסכם את שליחות הריגול ההרואית:
"לדעתי האינפורמציה הייתה רבת ערך מתוך סיבה פשוטה מאד, שהיא הייתה הראשונה ואולי היחידה בזמנה".
|
| שם משתמש: |
|
|
|
| קוד אבטחה: |
|
|
|
| נושא: |
|
RE: דרך דרך נתיבה |
|
| הודעה: |
|
|
|
|
|
|
| סקור נושא |  | |
יוסי גלובינסקי
 |
| 11 מרץ 2026 20:01 |
|
ארכיון מכון ז'בוטיסקי שלחו לי שלשום באדיבותם, סריקה של תיק המכיל חומר בנושא: "פעולת דוד רזיאל וחבריו בעיראק". בתיק נמצא דו"ח על הפעולה בכתב ידו של יעקב מרידור. הדו"ח נכתב מספר ימים אחרי שמשלחת הריגול חזרה לארץ. שמועות והדלפות מהדו"ח הזה, שללא ספק היה סודי ונשמר רק במפקדת האצ"ל, הזינו ככל הנראה את אלתרמן בבואו לכתוב את השיר "דרך דרך נתיבה". אוסיף, לכן, ציטוטים ממה שכתב יעקב מרידור בדו"ח, המקבילים לכתוב בשיר.
יָצְאוּ, יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ בַּחוּרַים,
המשלחת כללה ארבעה אנשים: רזיאל מפקד האצ"ל וסגנו מרידור ובנוסף, שני חברי האצ"ל דוברי ערבית מלידה, אהרוני בן 22 וטרזי בן 17. שני האחרונים נועדו למשימת הריגול.
כפי שכותב יעקב מרידור: "ב 18/5/41 בשעות הצהריים הגענו ל"חבנייה". בן-משה (דוד רזיאל) ניגש תיכף לעבודתו. הוא הלך למשרד והתחיל בהכנות לשם שליחת שני האנשים לבגדד של ריגול מוקדם". "במחנה חבנייה לא חיכו למעשי חבלה מצדנו (זאת בניגוד לבריטים ששלחו אותם מישראל), הם היו מעוניינים יותר מבכל דבר אחר באינפורמציה (על האויב בינם לבין בגדד). ... הוטל על הבחורים גם להשיג תשובות על השאלות שהקצינים בקשו תשובות עליהם. רצוף השאלון בכתב ידו של בן ענת". (י.ג. סריקת השאלון עדיין אינה בידי, מקווה שימצאו אותו).
יָצְאוּ עַזֵּי כְּתֵפַיִם וְחָזֶה,
וְעֵת נָפַל שֵׁנִי מִבֵּין הַשְּׁנַיִם, עֵת נָח רְחַב-כְּתֵפַיִם וְחָזֶה
ככל הנראה אלתרמן ידע שיצאו שניים לשליחות הנועזת, דוד רזיאל (חברו של אלתרמן לספסל הלימודים ב"תחכמוני") ועוד אחד ששמו לא פורסם. שניהם נהרגו בשליחות. במציאות דוד רזיאל היה רק במעטפת הפיקודית לאותה משימת ריגול והשניים שנהרגו היו במעטפת הפיקודית: רזיאל והקצין הבריטי שליווה אותם.
בחומר באנגלית שבתיק, שעדיין לא ברור לי מי כתב אותו, מופיע תיאורו של רזיאל כך:
He was short and stockily built (wide shoulders, a thick chest, and a high capacity of strength, AI), with broad shoulders and powerful arms.
התיאור כל כך מתאים ל "עזי כתפיים וחזה" בחיים, ו "רחב כתפיים וחזה" – אחרי המוות.
חָצוּ רֵעִים בַּמַּיִם עַד חָזֶה,
כך מתאר מרידור את החזרה מהשליחות הקצרה המכינה מחבנייה לפלוג'ה וחזרה, בה הוא השתתף: "בשעה 19:00 נכנסנו לשטח מוצף במים, ובשעה 21:30 יצאנו מהשטח המוצף, בעשותנו 5-6 מיילים בתוך המים בגובה של 4-5 רגל (120-150 סנטימטר, אכן גובה החזה, וכך גם מרידור בראיון לעיתון ב 1966 – הליכה מייגעת במים עד גובה החזה)".
טוֹב הוּא מוֹת הַמֵּת בַּדֶּרֶךְ, מִשּׁוּבוֹ שֶׁל הַבּוֹגֵד.
אצטט כאן מכתבה מאוחרת יותר של יעקב מרידור בעיתון "חרות" מ 1949:
"אגרופי נקמצו ובישותי הרגשה: למה קרה הדבר לו (לרזיאל) ולא לי?"
ולגבי המשך שליחות הריגול למרות מותו של רזיאל:
"ואולי דווקא בגלל זאת (מות רזיאל) הם לא היססו אף לרגע. לא יכולתי, למרות הסיכון הרב שבתפקיד, שלמענו באנו בכלל לעיראק המורדת, להישבר ולחסוך את הסיכון מאת הבחורים. במבחן עמד כבוד ישראל. כבוד הנוער העברי. וכשדברים אלה במבחן – אין נסיגה. יש רק דרך קדימה ותהיינה התוצאות אשר תהיינה, לא היה מקום לפקפוקים".
הִכְּתָה צִיָּה עַל רֹאשׁ וְעַל חָזֶה,
שני הרעים המרגלים הלכו מפלוג'ה עד בגדד דרך המדבר. כך כותב מרידור:
"אחרי האסון (מות רזיאל) נגשו הבריטים לעבודה מאומצת והוחלט על יציאתנו בשעה 14:30 דרך המדבר. בהנהגת הקצין הבריטי "דאוסון", דרך אגב מוכשר ובקיא מאד בעניינים, הגענו לקצה המדבר צפונית לפלוג'ה. נפרדתי מאנשי בנקודה האמורה, אחרי שמסרתי להם הוראות אחרונות".
דֶּרֶךְ יֶגַע וְאוֹיֵב, דֶּרֶךְ לְעַזֵּי הַלֵּב
מרידור כותב: "...מעצם התפקיד ההרואי שמלאו הבחורים, בסבלם סבל איום בדרך, בהימצאם בסכנה חמורה כמה פעמים, לפחות 5-6 פעמים היו רגעים שראו את המוות עין בעין".
אַךְ עוֹד נָשְׂאוּ, נָשְׂאוּ אֶת הָרַגְלַיִם
על משימת הריגול המוצלחת כותב מרידור: "דרכם נמשכה 4.5 ימים. בדרכם דברו עם עשרות אנשים, בייחוד עם חיילים נסוגים ועריקים (דזרטורים) ועל ידי כך יכלו לאסוף את האינפורמציה הדרושה במידה המקסימלית. הקצין "שאטר" לא אחת הביע את ספקותיו באם הבחורים יצליחו לחזור. בכל זאת ראיתים אור ליום 26/5/41 חזרה. הם מסרו אינפורמציה מעניינת שאותה סיפרתי לקצין "שאטר" והוא שרשם אותה לפניו.
נוסח התשובה צורף:
- דעת הקהל העיראקי נוטה נגד האנגלים.
- איפה שהפיצו האנגלים כרוזים, המצב יותר טוב
- הרכבת למוסול נוסעת
- בבגדד ישנם הרבה גרמנים ואיטלקים
- הגרמנים והאיטלקים באו באווירונים דרך סוריה
- בבגדד ישנם 69 אווירונים גרמנים
- בין הגרמנים שבאו נמצאים הרבה מהנדסים שהולכים בראש הצבא העיראקי.
- העיראקים קיבלו מכה מכרעת בפלוג'ה
- בצבא העיראקי יש הרבה מאד בורחים
- במרחק מה מפלוג'ה בקרבת הנהר נמצאת תחנת אווירונים.
- העיראקים מפחדים מאד מאבו-חנק. הם מספרים שהוא נהרג.
- האנדרלמוסיה אחרי פלוג'ה הייתה כל כך גדולה, שלו הצבא היה מתקדם היה מגיע לבגדד בקלות.
- החיילים העיראקים מפחדים מאד מהאווירונים האנגלים וכשרואים אותם הם בורחים.
- הבחורים פגשו בחיילים שמסרו את נשקם עבור תלבושת אזרחית.
- נהגים עזבו את מכוניותיהם. נהג אחד הסביר שעזב את מכוניתו וברח מכוון שהוא חייב יותר מ 500 לא"י.
- הדרך לבגדד מלאה דזרטורים (עריקים) בתלבושת אזרחית.
- בדרך פגשו הרבה תלבושות של צבא בצדי הדרכים.
מרידור מסכם את שליחות הריגול ההרואית:
"לדעתי האינפורמציה הייתה רבת ערך מתוך סיבה פשוטה מאד, שהיא הייתה הראשונה ואולי היחידה בזמנה".
|
|
|
|
|
יוסי גלובינסקי
|
| 27 פבר 2026 00:10 |
|
נתן אלטרמן / דרך, דרך, נתיבה
כך כותרת השיר בלוח הארץ לשנת תש"ב. בכוכבים בחוץ בכותרת מופיע: נתן אלתרמן / כוכבים בחוץ. מתי נתן כתב את שם משפחתו ב"ט" ומתי ב"ת" – איני יודע. אולי כדאי לחקור בעתיד. מדובר בספרון בן כ 170 עמודים שבין דפיו הושם לרוכשים לוח כיס של שנת תש"ב. הפרקים בספרון: סקירות שנתיות על השנה החולפת תש"א במהלך מלחמת העולם השנייה: בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט, שירה וספרות מאת ש"י עגנון, נתן אלתרמן ואחרים, תנובת הארץ – הייצור החקלאי בארץ ישראל, מספרים מחכימים – נתונים סטטיסטיים מהעולם והארץ ולבסוף ממשלות ומוסדות – נתונים על נושאי המשרות בממשלת בריטניה, ארצות הברית ומוסדות היישוב בארץ.
באותו לוח הארץ תש"ב, לוחות האירועים בארץ ובעולם מסתיימים ב 24 באוגוסט 1941. זהו ככל הנראה התאריך האחרון שנקבע להוספת חומר לספרון. הספרון התפרסם ככל הנראה בתחילת חודש ספטמבר 1941, לפני ראש השנה תש"ב שחל ב 22/9/1941.
משלחת הריגול של האצ"ל לעיראק פעלה במחצית השנייה של חודש מאי. אחרי חג השבועות תש"א, בתחילת יוני התפרסם לראשונה דבר מותו של דוד רזיאל "במהלך שליחות מבצעית במזרח הקרוב". מספר ימים אחר כך כתב יעקב מרידור דו"ח פנימי על השתלשלות האירועים במבצע. בהנחה שאלתרמן החליט להנציח אירוע מסעיר זה משנת תש"א בלוח הארץ תש"ב, היו לרשותו כחודשיים וחצי בלבד ללקט הדלפות מהאנשים שהשתתפו באירוע או מאלו שקראו את הדו"ח. אלתרמן לא היה בצד של הרביזיוניסטים אבל על מעשי גבורה אישיים של אנשי האצל והלחי הוא לא נמנע מלכתוב, כמו: מותו בשליחות מבצעית של דוד רזיאל, התאבדותם בכלא של פיינשטיין וברזני ובריחתו מהכלא של יעקב מרידור. אני מניח שמה שהוא ידע לפני כתיבת השיר הוא ששניים יצאו לשליחות בסיכון כמעט וודאי למות. השליחות הייתה בדרך קשה לכיוון בגדד. הייתה להם אופציה לסגת לפני הביצוע, אבל הם דבקו במשימה. לא ברור אם הצליחו במשימתם או לא.
יָצְאוּ, יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ בַּחוּרַים,
אלתרמן רומז (פונטית) למקום האירוע – ארם נהריים - בין הפרת והחידקל. שדה התעופה חבניה והעיירה פלוג'ה, משם יצאו רזיאל וחבריו, שוכנים על שפת נהר הפרת. השטח הקשה בו הלכו למשימת הריגול, רוחבו כ 40 קילומטר ומגיע עד בגדד – העיר בה הסתיימה שליחות הריגול. מבגדד חזרו שוב בדרך חתחתים לפלוג'ה ומשם הוסעו לחבניה היכן שמסרו את דו"ח משימת הריגול לבריטים.
ארם נה̠ריים – (רש"י) בין שתי נהרות יושבת: (תרגום אונקלוס) ארם די על (שעל נהר) פרת
(פירוש על תרגומו של אונקלוס הגר – "נתינה לגר") אל ארם נהריים - לארם די על פרת. משום שהמדינה יושבת בין שתי נהרות פרת וחדקל. "מיסופוטמיה" מורכב מן "מיסו" שהוא בלשון יווני "בין", ו"פוטמיא" שטעמו "נהרות".
יָצְאוּ עַזֵּי כְּתֵפַיִם וְחָזֶה,
זהו רמז שמדובר בדוד רזיאל. רזיאל היה מוכר לאלתרמן משתי שנות לימודים משותפים בתחילת התיכון בבית הספר הדתי "תחכמוני". היו פחות מעשרים תלמידים בכיתה כך שניתן להניח שהכירו היטב האחד את השני. רזיאל עסק בפיתוח הגוף והיה נמוך וחסון. בנוסף, בתיאורים בעיתונים מיד לאחר מותו של רזיאל דבר חוסנו הגופני צוין על ידי אלו שהכירו אותו אישית.
וּבְעֵת שֵׂאתָם, שֵׂאתָם אֶת הָרַגְלַיִם, נָשְׂאוּ אִתָּם שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
הקבוצה של ארבעת חברי האצל: דוד רזיאל, יעקב מרידור, יעקב אהרוני ויעקב טרזי, התפצלו מספר פעמים במהלך השליחות לקבוצות של שניים. הן השליחות של יעקב מרידור ויעקב אהרוני מחבנייה לפלוג'ה והן שליחותם של יעקב אהרוני ויעקב טרזי מפלוג'ה לבגדד היו כולן "ברגליים". מי שסבל יותר מכולם מתלאות הדרך היה יעקב טרזי בן ה 17 שכפות רגליו מלאו שלפוחיות מחיכוך בנעליים קשיחות של הצבא הבריטי שכמובן לא היו בדיוק לפי מידתו.
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה,
ציטוט מספר משלי: "...וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת:" לפי התרגום לארמית של התנא "יונתן בן עוזיאל": "ודרך נתיבה ̤אל מוות - ואורח דעוותנא למותא". כלומר דרך מעוותת וקשה – מובילה למוות. ייתכן שאלתרמן התכוון גם לפרשנות של מנקד ה"כתר" שבחר ניקוד בפתח - "̠אל מוות" – על מעשה גבורה עילאי אין מוות לנשמה בעולם שכולו טוב, הנשמה צרורה בצרור החיים. כך אמר הקצין הבריטי למרידור לאחר שהשניים אהרוני וטרזי יצאו לכיוון בגדד: "אתה מקווה ששני נערים יהודים אלה הזרים לסביבתם ובוודאי שאינם מיומנים, אלה יצליחו במקום שערבים, עיראקים, אנשי המקום, אנשי מקצוע, יצליחו? שכח מהם".
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, מֶרְחַקַּיִךְ אֲרֻכִּים, לִרְגָבַיִךְ אֵין חֻקִּים.
"עֲרָבָה": הגדרת "ערבה" – "אזור מישורי רחב ידיים שנמצא בד"כ בשולי מדבר ומכוסה ברובו בעשב ושיחים נמוכים". זהו אופי השטח בין הפרת והחידקל. אהרוני וטרזי נאלצו ללכת חלק מהדרך במדבר עצמו כדי להימנע מפגישת אנשים שיכולים לחשוד בהם שהם מרגלים בריטיים.
"מֶרְחַקַּיִךְ אֲרֻכִּים": מדובר ב כ 30 קילומטר הליכה רגלית קשה לכל כיוון מפלוג'ה עד פאתי בגדד.
"לִרְגָבַיִךְ": ייתכן שהושתל כאן רמז למקום היציאה של משימת הריגול העיקרית – פלוג'ה. לפי ה AI משמעות המילה פלוג'ה הוא "אדמה חקלאית פורייה (רגבים) המושקית על ידי פלגי מים (מנהר הפרת)".
"אֵין חֻקִּים": היה זמן מלחמה, שני הרעים היו על סף רצח על ידי האוכלוסייה שפגשו, או למטרת שוד או בגלל חשד בריגול. אלמלי שידעו פרקי קוראן שלמים שלמדו מדוד רזיאל – היו מוצאים להורג.
נַחֲשִׁי-נָא לִי, הַדֶּרֶךְ, הַמֶּרְחָק, אַתָּה הַגֵּד: שְׁנֵי רֵעִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ, מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?
"בוגד": לא היה אף בוגד בין שני הזוגות שהלכו. כבר בבחירת האנשים לשליחות המסוכנת, רזיאל מפקד האצ"ל נידב את עצמו, למרות שהיה מפקד הארגון כולו ובנוסף אשתו בהריון. לאחר מותו של דוד רזיאל, הן הבריטים והן יעקב מרידור היו בטוחים שאהרוני וטרזי יוותרו על המשימה. אבל, שניהם, בחוריים צעירים, היו נחושים למלא את המשימה הקשה. ציטוט מאהרוני: "אמנם המפקד נהרג לאסוננו, אבל אנחנו חייבים לבצע את השליחות, ודווקא עכשיו לאחר מותו". הם היו צריכים לחצות את קווי האויב העיראקי הפרו-נאצי, שהיו פרושים בין פלוג'ה לבגדד ולדווח לבריטים מהו סדר גודל הכוחות העיראקים, שהסתייעו בחיל האוויר הגרמני, הפרושים להגנת בגדד. הבריטים היו בטוחים שהם לא יחזרו בחיים כי אף מרגל לפניהם לא שרד. גם יעקב מרידור העריך את סיכוייהם שלא לחזור כ 97%.
עַד דָּם טִפְּסוּ בַּסֶּלַע בַּחוּרַים, חָצוּ רֵעִים בַּמַּיִם עַד חָזֶה, אַךְ בְּשֵׂאתָם, שֵׂאתָם אֶת הָרַגְלַיִם, נָשְׂאוּ אִתָּם שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
"בַּמַּיִם עַד חָזֶה": חלק מהדרך היה מוצף מים של אגמים שסביב נהר הפרת. הם הלכו בתוך המים כדי שלא להתגלות כאשר סביבם צפות גופות של חיילים שנהרגו בקרבות. ציטוט מאהרוני בתיאור השליחות הראשונה של מרידור ואהרוני מחבנייה לפלוג'ה לצורך איתור פרצה בקווי האויב שתאפשר לשני אנשי השליחות השנייה, אהרוני וטרזי, לחדור את קווי האויב עד לבגדד: "קשה וארוכה הייתה הדרך ליעדנו המוצף במים ובטין. תמונות קשות של הרוגים, פגרי סוסים שעדיין היו רתומים לעגלות תותחים...".
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, דֶּרֶךְ עֹנִי וְעַרְעָר, דֶּרֶךְ נְחוּשָׁה וּגְזָר.
נַחֲשִׁי-נָא לִי, הַדֶּרֶךְ, הַמּוֹרָא, אַתָּה הַגֵּד: שְׁנֵי רֵעִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ, מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?
"הַמּוֹרָא, אַתָּה הַגֵּד": ציטוט מאהרוני על השליחות הראשונה של מרידור ואהרוני מחבנייה לפלוג'ה: " אם בהליכתנו מחבנייה לפלוג'ה באור יום, הייתה אימה, הרי עתה, בחזרתנו בלילה, הייתה אימה וצלמוות, כי סביבנו חושך אפילה ודממת מוות. מכוניות צבאיות תקועות במים וגוויות אדם ובהמה צפות – פחד! ככה הלכנו קילומטר אחרי קילומטר והסוף נראה במרחק אין קץ".
עָיְפוּ, עָיְפוּ לָמָוֶת בַּחוּרַים, הִכְּתָה צִיָּה עַל רֹאשׁ וְעַל חָזֶה, אַךְ עוֹד נָשְׂאוּ, נָשְׂאוּ אֶת הָרַגְלַיִם, וְעוֹד נָשְׂאוּ שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
"עָיְפוּ, עָיְפוּ לָמָוֶת בַּחוּרַים": אכן הם הלכו ביום ובלילה כמעט ללא אוכל ושתייה עד שנפלו באמצע המדבר באפיסת כוחות ושקעו בשינה עמוקה תוך היחשפות למוות כמעט בטוח אם יגלו אותם.
"הִכְּתָה צִיָּה עַל רֹאשׁ וְעַל חָזֶה": תיאור הדרך במדבר בחום נורא. ציטוט מאהרוני בדבר עצתו של הבריטי מפקד הכיבוש של פלוג'ה: "עליכם לעשות פעולת איגוף של העיירה ולהסתנן לבגדד דרך המדבר. זאת משום שבאזור עדיין מצויים כוחות ערביים עוינים שעלולים לתפוס אתכם ולחסלכם". ציטוט נוסף מאהרוני: "חלפו כשעתיים מאז יצאנו לדרך, והחום, אלוהים אדירים! – שערי גהינום"
"אַךְ עוֹד נָשְׂאוּ": ציטוט מאהרוני: "לפתע ראיתי את טרזי נופל, צונח לארץ. גם אני צנחתי והתעלפתי. ... נצנוצי השמש הראשונים של בוקר יום המחרת... אנו בחיים!".
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, דֶּרֶךְ יֶגַע וְאוֹיֵב, דֶּרֶךְ לְעַזֵּי הַלֵּב.
"דֶּרֶךְ יֶגַע וְאוֹיֵב, דֶּרֶךְ לְעַזֵּי הַלֵּב": אהרוני לעשרים גברים שהתקבצו להרוג אותו ואת טרזי כמרגלים בריטים: " הלא תאזינו קהל המאמינים,.. אם תהרגו אותנו, דמם של שני בני מוחמד עליכם! דמנו לא ישקוט ולא ינוח, והוא ישב על מצפונכם!".
וְעֵדָה אַתְּ לָנוּ, דֶּרֶךְ, וְכוֹחֵנוּ לָנוּ עֵד: טוֹב הוּא מוֹת הַמֵּת בַּדֶּרֶךְ, מִשּׁוּבוֹ שֶׁל הַבּוֹגֵד.
ציטוט מאהרוני: "טרזי פונה אלי ואומר: אתה רואה שאינני יכול ללכת יותר. בוא נחזור, אם תרצה תוכל להשאיר אותי כאן. שקלתי את המצב. מצד אחד לא יעלה על הדעת שאשאיר את טרזי במקום, מאידך האינפורמציה החשובה שאין שום יחידות אויב בין חבניה לבגדד – לא תסולא בפז. שמענו מרזיאל המנוח ומפי מרידור שהבריטים מגששים באפילה באשר למתרחש בין חבניה לבגדד".
לבסוף החליטו לחזור ולדווח שניהם. "עדיין לא התמלאה סאת סבלנו, כי הסכנות שנתקלנו בהן בדרכנו חזרה, עלו פי שבעה על הסכנות שפקדו אותנו עד כה".
נָפַל שָׁדוּד אֶחָד מִבֵּין הַשְּׁנַיִם, שָׁמַט אָחִיו רֹאשׁוֹ עַל הֶחָזֶה, אַךְ בְּשֵׂאתוֹ שֵׁנִית אֶת הָרַגְלַיִם, נָשָׂא אִתּוֹ שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, מֵרְגָבַיִךְ וְסַלְעֵךְ, קוֹל אָחִי צוֹעֵק לִי: לֵךְ!,
"קוֹל אָחִי צוֹעֵק לִי: לֵךְ!": קולו, כביכול, של דוד רזיאל ההרוג דרבן את אהרוני וטרזי להשלים את המשימה לכבודו ולזכרו, כדי שמותו לא יהיה לשווא. ציטוט מאהרוני: "אמנם המפקד נהרג לאסוננו, אבל אנחנו חייבים לבצע את השליחות, ודווקא עכשיו לאחר מותו".
לֹא עָנִית לִי עוֹד, הַדֶּרֶךְ, לֹא עָנִיתָ, לֵיל יוֹקֵד: שְׁנֵי אַחִים הָלְכוּ בַּדֶּרֶךְ, מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?
"מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?": כאן כבר ברור שלשאלה אין כל משמעות. הלא האחד כבר נהרג והשני נשא רגליו להמשך הדרך. מכאן אני מסיק שאלתרמן בחר את המילה "בוגד" ולא "פחדן" והשתמש בה הרבה פעמים בשיר, כי הוא רצה לרמוז פונטית שהמשימה הייתה ל"בגדד".
וְעֵת נָפַל שֵׁנִי מִבֵּין הַשְּׁנַיִם, עֵת נָח רְחַב-כְּתֵפַיִם וְחָזֶה, נָשְׂאוּ רוּחוֹת אֶת שִׁיר הַבַּחוּרַים, נָשְׂאוּ רוּחוֹת שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
"עֵת נָח רְחַב-כְּתֵפַיִם וְחָזֶה": כאן הכוונה לדוד רזיאל, מפקד האצ"ל, שהיה רחב כתפיים ועסק בפיתוח הגוף. אין מוקדם ומאוחר בשיר. אלתרמן ידע שנהרגו שניים, דוד רזיאל ועוד אחד. בדיעבד מסתבר שזה היה קצין הקישור הבריטי. אלתרמן ככל הנראה לא ידע אם רזיאל נהרג ראשון או שני. בדיעבד הסתבר שהם נהרגו יחד אבל כל הפרטים נחשפו רק אחרי שנים.
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, לִרְגָבַיִךְ אֵין חֻקִּים, לְנוֹפְלַיִךְ אֵין מֵקִים.
וְיוֹדַעַת אַתְּ, הַדֶּרֶךְ, וַאֲנִי, הָרוּחַ, עֵד: רַק הַמֵּת בָּךְ, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, לֹא יָשׁוּב מִמֵּךְ בּוֹגֵד.
"רַק הַמֵּת בָּךְ, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, לֹא יָשׁוּב מִמֵּךְ בּוֹגֵד": ייתכן שישנה כאן הפנייה להמנון האצ"ל בין 1932 ל 1940 – "חיילים אלמונים" – השורה העיקרית והנוקבת בו – "משורה משחרר רק המוות".
|
|
|
|
|
יוסי גלובינסקי
|
| 13 פבר 2026 14:00 |
|
המילים "המיוחדות" בשיר הן: "דרך, דרך נתיבה", "בחוריים" ו "בוגד".
המקור ל"דרך נתיבה" הוא מספר משלי: "בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת:" כך, "אל" בפתח מופיע בחומש המנוקד הראשון בהיסטוריה שנכתב בעיר טבריה בה הומצא הניקוד - בתנ"ך ה"כתר". החרו החזיקו אחריו כמעט כל המפרשים ופירשו באופן חיובי את הביטוי "דרך נתיבה" שההולך בה ניצל ממוות. למשל המהר"ל: "ואמר: "ודרך נתיבה אל מות", כלומר כאשר הולך האדם בדרך נתיבה, מבלי שייטה ימין ושמאל חוץ לנתיבה, ואז אל יגיע לו מות כלל".
אבל אלתרמן משתמש בביטוי "דרך נתיבה" להליכתם של שני גיבורי שירו "אל המוות" כאשר אל מנוקד בסגול ולא בפתח. גם שמואל הנגיד, אלף שנה לפני אלתרמן, השתמש בביטוי "דרך נתיבה" באופן שלילי: "אמור: מה טוב לך אחי בהשקט? והוא דרך נתיבה לכניעה!".
מסתבר שהן אלתרמן והן שמואל הנגיד התייחסו לתרגום בארמית המיוחס לתנא "יונתן בן עוזיאל": "ודרך נתיבה אל מוות - ואורח דעוותנא למותא".
מפרש ה"מנחת-שי" - אל מות - תרגומו למותא. דומה שהוא קורא אל בסגול. וכן ראיתי במקצת ספרים ישנים כתובי יד. בספר "התדמות הלשון" מוסבר: "נתיב" עצמו - לשון עוות. וכן במשלי יב כח: "בארח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות", תרגם יונתן בן עוזיאל: "ואורח דעוותנא למותא". לדעתו תיבת אל בסגול. ועוותא - לשון עקל ועיוות.
מוסבר לכן, מדוע אלתרמן כינה את הדרך הקשה והמפותלת בה הלכו שני הבחורים למשימתם – "דרך נתיבה" כי הוא קרא בספר משלי "ודרך נתיבה אל מוות" כשה"אל" בסגול. אגב, כך גם מסתבר הגיונית, הואיל וכל הפסוקים לפני ואחרי פסוק זה, עשויים בהקבלה של חצי פסוק טוב וחצי פסוק רע ולכן לא הגיוני לפרש באופן יוצא מהכלל את הפסוק הזה כאילו שני אבריו תומכים האחד בשני.
נשאר לנו להבין את: "בחוריים" ו "בוגד".
|
|
|
|
|
יוסי גלובינסקי
|
| 05 פבר 2026 01:10 |
|
דרך, דרך, נתיבה
יָצְאוּ, יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ בַּחוּרַים, יָצְאוּ עַזֵּי כְּתֵפַיִם וְחָזֶה, וּבְעֵת שֵׂאתָם, שֵׂאתָם אֶת הָרַגְלַיִם, נָשְׂאוּ אִתָּם שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, מֶרְחַקַּיִךְ אֲרֻכִּים, לִרְגָבַיִךְ אֵין חֻקִּים.
נַחֲשִׁי-נָא לִי, הַדֶּרֶךְ, הַמֶּרְחָק, אַתָּה הַגֵּד: שְׁנֵי רֵעִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ, מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?
עַד דָּם טִפְּסוּ בַּסֶּלַע בַּחוּרַים, חָצוּ רֵעִים בַּמַּיִם עַד חָזֶה, אַךְ בְּשֵׂאתָם, שֵׂאתָם אֶת הָרַגְלַיִם, נָשְׂאוּ אִתָּם שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, דֶּרֶךְ עֹנִי וְעַרְעָר, דֶּרֶךְ נְחוּשָׁה וּגְזָר.
נַחֲשִׁי-נָא לִי, הַדֶּרֶךְ, הַמּוֹרָא, אַתָּה הַגֵּד: שְׁנֵי רֵעִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ, מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?
עָיְפוּ, עָיְפוּ לָמָוֶת בַּחוּרַים, הִכְּתָה צִיָּה עַל רֹאשׁ וְעַל חָזֶה, אַךְ עוֹד נָשְׂאוּ, נָשְׂאוּ אֶת הָרַגְלַיִם, וְעוֹד נָשְׂאוּ שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, דֶּרֶךְ יֶגַע וְאוֹיֵב, דֶּרֶךְ לְעַזֵּי הַלֵּב.
וְעֵדָה אַתְּ לָנוּ, דֶּרֶךְ, וְכוֹחֵנוּ לָנוּ עֵד: טוֹב הוּא מוֹת הַמֵּת בַּדֶּרֶךְ, מִשּׁוּבוֹ שֶׁל הַבּוֹגֵד.
נָפַל שָׁדוּד אֶחָד מִבֵּין הַשְּׁנַיִם, שָׁמַט אָחִיו רֹאשׁוֹ עַל הֶחָזֶה, אַךְ בְּשֵׂאתוֹ שֵׁנִית אֶת הָרַגְלַיִם, נָשָׂא אִתּוֹ שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, מֵרְגָבַיִךְ וְסַלְעֵךְ, קוֹל אָחִי צוֹעֵק לִי: לֵךְ!,
לֹא עָנִית לִי עוֹד, הַדֶּרֶךְ, לֹא עָנִיתָ, לֵיל יוֹקֵד: שְׁנֵי אַחִים הָלְכוּ בַּדֶּרֶךְ, מִי מֵהֶם יָשׁוּב בּוֹגֵד?
וְעֵת נָפַל שֵׁנִי מִבֵּין הַשְּׁנַיִם, עֵת נָח רְחַב-כְּתֵפַיִם וְחָזֶה, נָשְׂאוּ רוּחוֹת אֶת שִׁיר הַבַּחוּרַים, נָשְׂאוּ רוּחוֹת שִׁיר-זֶמֶר שֶׁכָּזֶה:
דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, נְתִיבָה, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, עֲרָבָה, לִרְגָבַיִךְ אֵין חֻקִּים, לְנוֹפְלַיִךְ אֵין מֵקִים.
וְיוֹדַעַת אַתְּ, הַדֶּרֶךְ, וַאֲנִי, הָרוּחַ, עֵד: רַק הַמֵּת בָּךְ, דֶּרֶךְ, דֶּרֶךְ, לֹא יָשׁוּב מִמֵּךְ בּוֹגֵד.
השיר פורסם ב"לוח הארץ – לשנת תש"ב" שיצא לאור ככל הנראה זמן קצר לפני ראש השנה תש"ב שחל ב 22/9/41. ככל הנראה אלתרמן הוזמן, בין משוררים אחרים, מספר חודשים לפני היציאה לאור לתרום שיר לספרון-לוח שנה הזה.
ארבעה חודשים לפני יציאתו לאור של לוח הארץ תש"ב, במהלך חודש מאי 1941 נהרג דוד רזיאל מפקד האצ"ל במהלך שליחות מודיעינית עבור הצבא הבריטי מעבר לקווי האויב העיראקי – צרפתי וישי – גרמני. מודעות אבל והספד רבות פורסמו בעיתונים במהלך החודשים יוני יולי, אולם פרטי שליחות הגבורה לא פורסמו. ניתן להניח שאלתרמן קיבל מידע מסוים על פרטי השליחות הנועזת ממקורביו, למשל יצחק שדה מפקד הפלמ"ח שגם כוחותיו פעלו בסוריה ועיראק באותה תקופה. להלן תיאור השליחות הנועזת ממספר מקורות של היום. מה שאלתרמן ידע במהלך החודשיים-שלושה שאחרי האירוע היה ככל הנראה קרוב למה שאירע במציאות אם לא במדויק לפרטי פרטים ועל כך הוא כתב את השיר.
מתוך ויקיפדיה על דוד רזיאל:
"בשנת 1941, לאחר שפרץ בעיראק מרד אנטי-בריטי בראשות רשיד עאלי אל-כילאני, נענה רזיאל לבקשת הבריטים לשגר יחידת קומנדו לחבל במתקני זיקוק הנפט ליד בגדאד, שהיו חיוניים לצבא הגרמני. רזיאל אף החליט, למגינת לבם של חבריו, לעמוד בראש היחידה של ארבעה אנשים, שכללה את יעקב מרידור, יעקב סיקא אהרוני ויעקב טרזי. הוא אף סבר שיוכל להקים תאים של האצ"ל בקרב יהודי עיראק. היחידה יצאה לפעולת האצ"ל בעיראק ב-17 במאי 1941 משדה התעופה הצבאי בתל נוף, ונחתה בשדה התעופה בחבניה שבעיראק. בהגיעם שונתה התוכנית, והם קיבלו משימת מודיעין לקראת כיבוש העיר פלוג'ה. בפעולה זו נהרג רזיאל, ב-20 במאי, ביחד עם קצין בריטי מלווה, מהפצצה של מטוס גרמני, והוא בן 30."
מתוך: "סיפורן של לוחמות האצ"ל" – יהודה לפידות, "דרכו האחרונה של דוד רזיאל":
"במקביל, עסקו אריה פוסק ויצחק ברמן בהידוק הקשר עם המודיעין של הצבא הבריטי, במטרה למצוא דרכים לשיתוף פעולה בין הארגון לצבא.
באמצע שנת 1941 היה הצבא הבריטי במגננה. הצבא הגרמני התקדם בצפון אפריקה ואיים על מצרים; ממשלת "וישי" הצרפתית, שפעלה בחסות הגרמנים, החזיקה בסוריה ובלבנון והיוותה איום על ארץ-ישראל מצפון; בעיראק, מָרַד ראשיד עלי אל-כילאני והשתלט על שדות הנפט, שהיו חיוניים להמשך המלחמה. ואם לא די בזאת, הרי ב-2 במאי הפנה כילאני את המרד נגד הבריטים, שם מצור על שדה התעופה בחבנייה והחזיק באנשי השגרירות הבריטית בבגדאד כבני-ערובה.
בצר להם, פנו ראשי המודיעין הבריטי במצרים אל ברמן ושאלו אם האצ"ל יוכל לשגר יחידה כדי לפוצץ את מכלי הדלק המזוקק בבגדאד, דלק שהיה חיוני לחיל-האוויר הגרמני. ברמן הביא את בקשת האנגלים בפני רזיאל, אשר השיב מיד בחיוב. הוא ארגן חוליה בת ארבעה אנשים והחליט לעמוד בראשה. כל ההפצרות של חבריו, שרזיאל עצמו לא ייקח חלק בפעולה, לא הועילו, וביום ראשון 17 במאי 1941 יצאו הארבעה לשדה התעופה הצבאי בתל-נוף. אל רזיאל התלוו יעקב מרידור, יעקב-סיקא אהרוני ויעקב תרזי (שני האחרונים לא ידעו את זהותו של רזיאל). בתל-נוף עלו הארבעה על מטוס תובלה של חיל האוויר הבריטי וכעבור מספר שעות נחתו בשדה התעופה בחבניה שבעיראק. לאחר הנחיתה הוסבר לרזיאל כי תכנית פיצוץ מכלי הדלק נדחתה, ובמקומה הוטל על החוליה לבצע תפקידי מודיעין לקראת כיבוש פאלוג'ה (ששכנה בדרך לבגדאד). למחרת היום יצאו אנשי החוליה לשטח בלוויית קצין בריטי והגיעו עד לנהר. היה עליהם לחצות את הנהר, אולם בסירה היחידה שעמדה לרשותם היה מקום רק לשני אנשים. רזיאל הטיל על מרידור וסיקא אהרוני לחצות את הנהר, כדי למלא את המשימה שהוטלה עליהם, והוא עצמו, יחד עם תרזי והקצין הבריטי, עשו דרכם בחזרה אל המכונית. לפתע הגיח מטוס גרמני, ואחת הפצצות שהטיל פגעה במכונית. רזיאל והקצין הבריטי נהרגו במקום, נהג המכונית נפצע ותרזי, שהספיק לקפוץ - לא נפגע. בערב חזר מרידור מן המשימה וכששמע את החדשות האיומות, עמד ליד הגופה ואמר: "זהו המפקד הראשי של הארגון הצבאי הלאומי, דוד רזיאל, האלוף בן-ענת."
מתוך ויקיפדיה על סיקא אהרוני:
"הוא השתתף בפעולת האצ"ל בעיראק בה נהרג מפקד האצ"ל דוד רזיאל. בפעולה זו השתתפו גם יעקב מרידור ויעקב טרזי. בסיכון חיים ובהצלחה, השלימו יעקב סיקא אהרוני ויעקב טרזי את הפעולה שהובילה לכניסת הבריטים לעיראק ולהצלת הקהילה היהודית מפרעות הפרהוד".
מתוך "מעריב" 5 ינואר 1979, ראיון השבוע עם יעקוב סיקא אהרוני:
"יצאנו במוצאי שבת בחודש יוני (מאי י.ג.) 1941, דוד רזיאל (מפקד האצ"ל), יעקב טרזי, יעקב מרידור ואני. היו אלה ימי חרדה הן ליהודי ארץ ישראל והן ליהודי עיראק. עניבת החנק הגרמנית הלכה והתהדקה סביב צווארה של ארץ ישראל. עיראק נשלטה בידי משטרו של ראשיד עלי כיילני, שחולל הפיכה פרו-נאצית. ליהודי עיראק היה מזומן גורל של השמדה, בדומה לאחינו באירופה. על חולייתנו הוטל על ידי האינטליג'נס הבריטי לעבור דרך הקווים הערביים אל הבירה בגדד ולאסוף את כל הנתונים האפשריים על הכוחות הצבאיים ולדווח למודיעין הבריטי. אולם דוד רזיאל רקם תכנית נוספת. אותה שעה עשה בעיראק המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני, ידידו של היטלר. דוד רזיאל התכוון למצוא את הצורר בעיראק ולהרוג אותו. אולם דוד רזיאל נהרג ולא זכה.
התפצלנו לשתי חוליות: מרידור ואני יצאנו בסירה שהושטה על ידי חייל כורדי לכיוון עיר עיראקית, דוד רזיאל יצא עם יעקב טרזי לחפש פירצה בקווים הגרמניים-ערביים. בהגיעם לשדה תעופה נהרג דוד רזיאל בהתקפה של "מסרשמיטים" גרמניים. טרזי שהיה צמוד לרזיאל, ניצל.
עם שובנו להבנייה פגשנו את טרזי. שעה ארוכה לא יכול היה להשמיע הגה. אחר כך אמר: "בן משה (כינויו המחתרתי של דוד רזיאל) – נפל". עולמנו התמוטט.
למחרת, אבלים ומכונסים בכאבנו הגדול, שלא הייתה לו נחמה, אבל לזכרו של דוד רזיאל שלנו, יצאנו לשליחותנו. היו לנו ימים קשים מאד. חשופים לסכנה, הסתננו דרך הקווים הערביים, שרטטנו תוואי שבו יכול הצבא הבריטי להסתער על בגדד ולשים קץ לשלטון הפרו-נאצי. חזרנו להבנייה. על שולחנם של המפקדים הבריטיים פרשנו את התכנית המפורטת של הדרך לבגדד. על יסוד התכנית הזאת השתלטו הבריטים על בגדד ועל עיראק כולה ושמו קץ לשלטון הפרו-נאצי. יהודי עירק ניצלו מהגורל המר שזימנו להם העיראקים שותפי הגרמנים.
אלתרמן ניזון מההודעות בעיתונות ואולי גם מיצחק שדה כי הפלמ"ח שהוא היה מפקדו פעל גם הוא בסוריה לעזרת הבריטים. כמובן שלא ברור איך בדיוק "עבר" הסיפור בחודשיים שמיד לאחר האירוע.
לפי פרסום ב"הארץ" מהשניים ביוני 1941: "בערב חג שבועות התקבלה הידיעה על מותו של דוד רזיאל, בן 30, "אי שם במזרח הקרוב". המנוח השאיר אחריו אישה. ובהמשך: "נציבות בית"ר מודיעה בכאב עצור על מות-הגיבורים של המפקד דוד רזיאל".
"המשקיף" 2 ביוני 1941: עוד לא הגיעה השעה לגולל את הפרק הדרמטי הגדול של פעילות דוד רזיאל בשנים האחרונות למען כבוד ישראל וחירותו. בבוא היום, ויוסר הצעיף מעל פני פרשת הגבורה הזו, יבין כל אדם מישראל כמה חייבת האומה לחיילים האלמונים, העושים את מלאכתם הקדושה בצנעה ובסתר.
הצופה: אחד מל"ו השומרים הנסתרים של הישוב. לפני ימים אחדים נעקר דוד רזיאל. ביום אחד מצאת יושב על אחד הספסלים נער רחב הכתף, (ראו בשיר – רחב כתפיים וחזה, י.ג.) בעל פרצוף גרמי , משורטט שרטוטי מרץ עזים, ולומד בשקט.
העולם
דוד רזיאל ז"ל מצא את מותו "אי שם במזרח הקרוב" לאחר שחזר ממעשה גבורה שביצע בהצלחה. המנוח היה מנהיג נערץ בנוער הבית"רי , אך גם בחוגים אחרים העריכו מאד את חריצותו, כישרונותיו ומסירותו הנעלה לעם ולארץ. בן 30 היה והשאיר אחריו אישה.
נשאר עוד להסביר לעומק את הביטוי "דרך נתיבה" ומדוע אלתרמן בחר דווקא בו מתוך הפסוק בספר משלי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|