| שם משתמש: |
|
|
|
| קוד אבטחה: |
|
|
|
| נושא: |
|
RE: שטר בן מיליון |
|
| הודעה: |
|
|
|
|
|
|
| סקור נושא |  | |
אקי
 |
| 31 דצמ 2015 12:18 |
|
שטר בן מיליון
לאחרונה זכינו ודיוקנו של אלתרמן הודבק גם על שטר ישראלי בעל ערך גבוה.
לרגל המאורע, אני מעלה, ולו על קצה המזלג, שתיים מפניני אלתרמן, מהן משתקף יחסו אל הכסף. הנוכח הדומיננטי הזה בעולמנו.
וּלְהַקּוֹרֵא(ת) ינעם
אפנה תחילה אל קובץ השירים שאלתרמן פירסם במסגרת ספרו "עיר היונה" וקרא לו בשם המוזר קצת: "שירי נוכחים".
בקובץ זה דובר המשורר מפיהם של מספר עצמים הנוכחים בעולמנו. כל עצם כזה דובר מפיו שלו, בגוף ראשון, ומציג לנו פרופיל של עצמו. מעין רזומה, מהרהר קצת, מפיק לקחים, מונה הישגים, כשלונות, מתווכח עם המשמיצים אותו, מגיש כתב הגנה וכיו"ב.
בתוך רשימת העצמים הללו נמצא גם סוג מסויים מאד של כסף. כספם של היהודים. את יחסו של אלתרמן ניתן לתאר כאן כהתפעלות.
לפני שאציג אותו, אומר כמה מילים על שם הקובץ "שירי נוכחים".
זמן רב שאלתי את עצמי מהו מקורו של השם הזה.
אמנם לפי הפשט מדובר על עצמים הנוכחים בעולמנו, או למצער בעולמו של המחבר, אבל מדוע דוקא אלה? הרי שירתו של אלתרמן מלאה בהתיחסות לעצמים כאלה, לצעצועיו של אלוהים (כמו שכינה אותם בשירו "ירח"). מה מייחד דוקא את הרשימה הזאת, שהביא לשם "שירי נוכחים".
לפי פרשנות כזאת היה ראוי לקרוא לקובץ "שירי שאר הנוכחים", או "שירי נוכחים אחרים" וכו'.
זאת ועוד: שירי הקובץ מתייחדים בכך שהם עצמם הדוברים בשיר. אלתרמן דובר כאן מפיהם ממש.
אם נעיין בדקדוק רב יותר, הוא לא רק דובר מפיהם, אלא מצטט אותם, כאילו שמע אותם לפני כן באוזניו ממש, כפי שממחיש הפתיח הקבוע בכל שיר משירי הקובץ: "אמרה חצרו של קיבוץ:..." או "אמר זהבם של היהודים:...". במצב כזה העצם הנידון אפילו אינו "נוכח".
במחשבה נוספת, אזני נחה מיידית על משמעותה הדקדוקית של המילה "נוכח", והיא: "בגוף שני", בלשון "אתה".
גם בכך השם אינו מתאים. הרי העצמים שמדובר בהם מופיעים בשיר בגוף שלישי או ראשון.
בפתיח ("אמר...") בגוף שלישי ("נסתר" ולא "נוכח")
ובהמשך, בגוף ראשון. ("מדבר" ולא "נוכח").
וכך, משלא מצאתי פתרון טוב יותר נשארתי עם הפשט. "שירי נוכחים" = שירים על עצמים הנוכחים בעולמנו.
ובכן, הנה מה שיש לכספם של היהודים (או בשמו אצל אלתרמן: "זהבם של היהודים") לאמר לנו על עצמו.
אָמַר זְהָבָם שֶל הַיְּהוּדִים:
הייתי במחבוא נִצְבָּר
בין השונאים הנועדים
וְגָח עם יום ושובר בָּר
ושב מִדֶּרֶך וּיְרִידִים
אל גוֹב כמו חית הבר
אָמַר זְהָבָם שֶל הַיְּהוּדִים:
שבעים ירדתי לטמיון
שבעים נבראתי ביודעים
מן התבונה והדמיון
מן העורמה וְהַמְּרוּדִים
לִנְסוֹך יראָה ותימהון
אָמַר זְהָבָם שֶל הַיְּהוּדִים:
להיות שופט לי מי שָֹמְךָ
על בזיוני ועל כבודי
לא העליתי מסכה
היה הייתי – אֵל עֵדִי -
מִנִּפְלְאֵי בְּרוּאֵי עַמְּךָ
אָמַר זְהָבָם שֶל הַיְּהוּדִים:
את קורותיה של אומה
כוחי תמך כעמודים
בהישמט האדמה
אָמַר זְהָבָם שֶל הַיְּהוּדִים:
חֶבְיוֹן הייתי וַאֲפֵר
בְּהִילָטֵש עינֵי זֵדִים
הייתי שוחד מְעַוֵּר
כפיתי מלך וגדודים
שַחֵר כוחו של הסוחֵר
אָמַר זְהָבָם שֶל הַיְּהוּדִים:
אֲגוֹרָתוֹ של הרוכֵל
הייתי. שָתוּ כל רוֹדִים
להיות אוכלָיו. אך לילה לֵיל
הרבֵּיתִי לו עוצמה עד אִם
ממאכל יצא אוֹכֵל
יפה, לא?
את המשך עלילות הגבורה של "זהבם של היהודים" אתם מוזמנים לקרוא בספר "עיר היונה, פרק ד': שירי נוכחים."
עד כאן על יחס ההתפעלות של אלתרמן מסוג מסויים של כסף, אך לכסף בכלל, מפגין אלתרמן יחס הרבה פחות אוהד.
ניתן ונוח להתיחס אל כלל מפעלו האמנותי של אלתרמן (ואולי אף אל חייו בכלל) כאל מֵיצָג תיאטרוני ענק וצבעוני (יש בכך הרבה היגיון, ולא אדון בכך כאן),
מִשֶּכָּך ניגשנו אליו, נוכל לראות בדמות ההלך המפורסם את דמותו של גיבור המחזה ואילו הגיבור השלילי של המחזה יהיה "החלפן". הוא הוא אויבו בנפש של ההלך. שני הגיבורים יציגו לנו עלילה עסיסית, רווית קונפליקטים, קנאה איש במשנהו,.שנאה הדדית, תחרות על לב האהובה וכו' כו', החומרים המוכרים והאהובים של כל מחזה תיאטרוני טוב.
החלפן: איש הכסף, ההצלחה הכלכלית, התכלית, הקמצנות, התחבולה, היעילות והחריצות. איש המאיון העליון.
ההלך לעומתו: איש האמנות, רְעוּת הרוח (= השטויות! ההבלים), תום הלב, ההגיגים, חוסר היעילות, החולמנות וחסרון הכיס. איש "היד הַחוֹפְנָה רק טַבַּעַת, לְקַדֵּש בה מראֶה וָקוֹל" ("עיר היונה", שירים על רעות הרוח, פרק י')
את ההצגה הקלאסית והשלמה של היחסים בין השניים האלה מביא אלתרמן במחזהו "פונדק הרוחות", שאפשר לראות בו הַמְחָזָה פורמלית של המוטיב התיאטרלי בשירתו הלירית הקלאסית.
מובן שלא אשלח אתכם עכשיו לקרוא את "פונדק הרוחות". גם לא אצטט מתוכו. אני לא מתאבד שיעי.
אך דו-קרב זה מופיע גם במספר שירים של אלתרמן, וביניהם קודם כל שלושת שירי הגוזמאות מ"עיר היונה": זקנת החלפן, קניית היריד וקפיצת הלוליין.
בכל אחד משלושת שירים אלה, קל לזהות את מאפייני העימות הנצחי בין החלפן וההלך (לדורותיהם. הכלליות והעל זמניות של הדמויות עולה מכל שורה ומילה).
מתוכם אביא קטע קטן מתוך השיר הנוגע ללב ביותר לדעתי: "קפיצת הלוליין", אך גם השניים האחרים מבריקים ומענגים עד אין קץ. סורו, חברות וחברים, אל "עיר היונה" וקראו בסיומו של הפרק "כחוט השני" את שלושה שירי גוזמאות.
מתוך קפיצת הלוליין אני מביא לכם את הפתיחה.
"עוד סיפור מרבים. תמול יצאתי משער
וָאִיתַּר לאחור ולִבִּי עלי שָֹשֹ.
כי ראיתי השד החוצה את הסער
ועינו במצחו ובידו הפנס.
ואקרא לו: הוי אנה זה בעל העין?
וישיב: לְמַדֵּד ולשקול ולמנוֹת.
כי גדולים הדברים פי שלושה או פי שניים
מגבולות המשקל וּסְגוֹרֵי התמונות.
אך בטרם הספקתי הרהר בִּכְמוֹ אֵלֶה
ואשמע צעקה וָאַגִּידָה: מה יש?
ואראה החלפן רץ לָבָן מִנִּי חֵלֶב
וּזְהָבוֹ מְטַפֵּס בבגדיו כמו אש.
מטפס הזהב בשקלים בְּאַלְפַּיים,
מחרף כשודד ולוֹטֵף כְּכַיָּס,
ונמשך כאשה מזוֹהֶבֶת כפיים
אל ביתי העני ואוּרְוַת הסַיָּס.
וָאָבִין כי אלי משווע הכסף
ורק לי הוא יָעוּד וְכָלֶה רק אלַי
ואני הסגרתִיו מעצלות וּמִכֶּסֶל,
אל שקי הנושים ואל בית הַכִּילַי..."
ובעודי משתומם וקורא: הוי הביטו! -
ויחלוף הלוליין. איש בר-חוטם ארוך.
אל בתו הקטנה הוא חוזר, בה יביט הוא
בעיניים שאין כמותן לרוך.
הוא אומר: הוי בתי, הוי לבנת הכותונת,
ישמרנו האל מנפילה וממום.
בקפצי על המוט כציפורת קטונתי,
כציפורת קלותי, כי אין לי מאום.
ואולי לא הייתי חוזר מן הגובה,
לולא את התמידית, לולא את מקיצה,
ומושכת אותי כמו כוח הכובד
המשיג את רגלי בשיאי הקפיצה... "
ראוי לשים לב כי אלתרמן תופס כאן את עמדת המספר יודע הכל, המדווח על שתי הדמויות שפגש (החלפן והלוליין), אך הוא לא משאיר ספק למי נתונה הזדהותו ואהדתו. זהו כמובן הלוליין. איש הקפיצה והגובה, האמנות, חסרון הכיס והבת הקטנה. וגם "איש בר חוטם ארוך" כמונצח בימינו על השטר בן 200 הש"ח.
ובכן: דיוקנו של אלתרמן על שטר בן מיליון?
אפשר היה בהחלט להלין על חוסר הטעם, על האטימות, על האירוניה המפורסמת של שר ההיסטוריה, אבל אין בכך טעם.
"אל נתיחס נא אל עצמנו בכובד ראש מופרז מדי" המליץ אלתרמן עצמו.
אם קיבלנו עוד תירוץ ללגום קצת מהיין המופלא הזה, מה לנו כי נלין. צריך להגיד תודה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|