גם הוא באצילים היא קומדיית בלט למוסיקה של ז'אן-בטיסט לולי מאת המחזאי הצרפתי מולייר והיא אחת הקומדיות המפורסמות שלו שהיא סטירה ולעג לאזרח הזעיר שחלומו לעלות לגדולה, להיות בין האצילים. "אמביציה" זו מעבירה אותו על דעתו עד כדי גיחוך. קומדיה שנכתבה אמנם במאה ה-17 אולם הלעג לסנוביות של הימים ההם מתאים לכל תקופה. הצגת הבכורה התקיימה ב- 14.10.1679 ונכחו בו המלך לואי ה-14 ואנשיו.
מאז ימי לימודיו בצרפת היתה שמורה אצל נתן אלתרמן פינה חמה למחזותיו של מולייר, גדול מחברי הקומדיות של צרפת במאה השבע עשרה. פנייתו של משה הלוי, מנהל תיאטרון האהל, נתנה לו איפוא את ההזדמנות לתרגם מצרפתית לעברית את המחזה המשעשע.
הצגת הבכורה 5.12.1940 והיא נערכה ב"בית ארלוזורוב", משכנו החדש של האהל.
תמצית העלילה
מר ז'ורדן המסורבל והטיפש להוט להיות כאחד האצילים ולקנות לו שם ומעמד. כדי להגשים את שאיפתו זו עליו להרחיב את השכלתו, ללבוש בגדים שבאופנה וללמוד גינוני אצולה. לשם כך הוא מביא לביתו מורים המלמדים אותו מוזיקה, מחול, סיף ופילוסופיה, ומזמין בגדי פאר אצל החייט. בתו של מר ז'ורדן, לוסיל, אוהבת בחור פשוט בשם קליאונט, אולם ז'ורדן אינו מתיר לה להינשא לו ושואף להשיא אותה לבן אצולה. קליאונט ומשרתו קוביל מתחפשים לנסיך עות'מאני ומתורגמנו, באים אל מר ז'ורדן ומספרים לו על רצונו של הנסיך לשאת לאישה את לוסיל בתו. מר ז'ורדן נותן כמובן את ברכתו לנישואים אלה.
בימוי : משה הלוי
תפאורה : ג'ניה ברגר
מוסיקה : גלאזר
שחקנים
מאיר מרגלית : מר ז'ורדן
קוביאל – אברהם חלפי
המורה לסיוף + דוראנט : שמחה צחובל
קליאונט : יעקב איינשטיין
המורה למחול : דוד ארזי
מרת ז'ורדן : יונה מרקושביץ
המורה לפילוסופיה : בן ציון זילברג
ניקול : ח. סנקובסקה
לוסיל : שושנה פרלמוטר
שולית החיט + דורימנה : לאה דגנית.
הביקורת של לאה גולדברג – פורסם ב'דבר' ב- 12.12.1940
בהצגת "גם הוא באצילים" הרגיש הבמאי משה הלוי הרגשה יסודית את התיאטרון שבמוליאר.
המעלה העיקרית של ההצגה הוא הקצב הפנימי שבה, הדם הקומדיאנטי, חוש המידה במגוחך, אפילו במקום שמוליאר עצמו חוטא במקצת לחוש-מידה זה
[...] ואם גם נאמר שבראשית המערכה הראשונה סובל המחזה מהאטה מסויימת של הקצב, או דמות זו או אחרת אינה בגדר השלמות, או יש אריכות-מה במחול האחרון,
נראה לנו כי הפרטים הללו עשויים להשתפר במשך הזמן, לכשתכופר השיגרה של ההתרגשות שבהצגת הבכורה,
ואנו נראה לפנינו את כל הדבר בנוי בסייגי הריתמוס של המערכה השניה, שהיא, ללא ספק, המצולחת ביותר [...].
מ. מרגלית משחק את מר ז'ורדאן. דמות גדולה ומגוונת. הגישה היסודית: קלאונאדה. הכל קצת גדול מן המידה הטבעית. וכך טוב. ניתן ביטוי של דמות להפרזותיו של מוליאר. כבר ההילוך ה"מגונדר" המתרברב וחסר כל גראציה מוסר את יסודות האופי. המשחק המשעשע בכל ראפליקה — בהיר עד מאד.
מן התפקידים השובים את הנפש, ה"מוליאריים" ביותר במחזה הוא תפקידו של קוביאל בביצועו של א.חלפי. הגמישות, ההומור המילאנכולי,הערמה והנכלים אשר לו מעוררים צחוק שאינו פוסק כמעט בכל הופעה מהופעותיו. ,עם כל מיעוט הטכסט הוא מפנה אל עצמו את תשומת לב הצופה [...] ראוי לציין במיוחד את קלות ריקודו.
נעים מאד ש. צחובל בשני תפקידיו: כמורה לסיוף וכדוראנט. גם הוא מקפיד מאד על קצב התנועה ועל אופן הדיבור.ועצם הופעתו בתפקיד דוראנט מחושבת, מלוטשת ומדודה עד מאד.
קשה מאד תפקידו של איינשטיין: קליאונט. מהי היום תפישת האהבן המוליארי: אי־אפשר לעשותו גרוטסקי - כי הרי הוא משמש "הצד שכנגד" לדמויות המגוחכות. אך לתתו בכל הרצינות כמעט למעלה מכוחותיו של משחק, כי אהבן כזה, הוא בניגוד גמור לכל נסיון ההרגשה של אדם מודרני. בין כה וכה מתקבל משהו ממוצע, לא מושלם . אך אין להאשים בכך את המשחק: הוא עשה את שלו במיטב כוחותיו.
ד.ארזי איננו כל כך במקומו בתפקיד המורה למחול. את התפקיד הזה צריך לשחק רקדן, כי אין אלא חלק מהבאלאט של המחזה. עליו לתת את הגמישות המתקתקת המופרזת של תנועות רוקוקו, ואת זה איננו יכול כפי הנראה.
ב. צ. זילברג — הצליח למסור את הדמות הגרוטסקית של המורה לפילוסופיה.
מרת ז'ורדן היא י.מרקושביץ. בשיחתה הראשונה עם דוראנט היא מצליחה מאוד. יש לה חריפות של טון וגאוה של "השכל הישר." רק חבל, כי במקומות ההתפרצות היא נראית קרת-מזג יתר על המידה -והטכסט המצוין מיותם במקצת.
את ניקול — המשרתת הכפרית הערומה, החיונית, העממית מאד, תיארתי לי אחרת. ח. סנקובסקה נתנה כאן, לדעתי, טיפוס "קברטי" יותר מדי בנוסח הבמה המאוחרת יותר. חושבים על סקריב יותר מאשר על מוליאר. היא גראציוזית מאד. תנועותיה יפות והופעתה חביבה ומלבבת. אולם בצחוקה, בהופעתה הראשונה, חסר אותו עומק־החיים המציין את ניקול מן הרגע הראשון, אותו שפע של בריאות עממית הפורץ, במחזה, כמעין המתגבר מן הצחוק הזה.
בסצינת האהבה עם קובייל יש בה, לעומת זה, הרבה חן.
חיורת ש. פרלמוטר בתפקיד בתפקיד לוסיל (אמנם גם התפקיד חיור ויש בו כל החסרונות שציינו בתפקיד של קליאונט) ההרגשה היא: במשחקת מחוננת זאת השתמשו הפעם כלאחר־יד, מבלי לנצל את כוחותיה, שהם בשטח אחר לחלוטין.
שתי הופעותיה של לאה דגנית (שולית החיט ודורימנה) נעימות מאד לעין. דמותה היפה ודורמינה הולמת את מסגרת המחזה. יש בה הומור לא מופרז ואצילות תנועות.
התפאורה העשויה בידי ג'ניה ברגר בטעם. הומור וניצול הגיוני של הבמה, התלבושות הצבעוניות המסוגננות היו עזר חשוב מאוד לבימוי המחזה. כמו גם בימוי הריקודים של גרטרוד קראוס.
המוסיקה של גלאזר נעימה לאוזן. מותאמת לתקופה - אך, נדמה לי, כי לא תמיד מתמזג הקצב מזיגה גמורה עם קצב־הבימוי והמשחק.
יש לציין במיוחד את התרגום של נתן אלתרמן; קשה היה לשער, כי אפשר לתת מוליאר בעברית טבעית, חיונית ומבריקה כך כך. האמצאה של "הארמית־ התורכית" היא פיקחת להפליא. שופעת הומור.
ובדרך כלל, באוירה החגיגית של חנוכת הבית וחנוכת העונה בילה הקהל ערב נעים ביותר ב"אהל.''