אורי קיסרי - דואר היום – דואר היום – 12.11.1934
ההצגה החדשה של אלפרד וולף מכריחה אותנו לדון ברצינות על ה"תיאטרון החדש" שלו. אם לנוכח "סוף המסע" נראו לנו המאמצים של להקה חדשה זו למיותרים בהחלט בהיותם מאכזבים עד מאד, הנה הפעם עלינו לטול חזרה את דעתנו הראשונה .לא חלילה שב"מקרים" התנשא התיאטרון הזה לשיא של אמנות או אפילו של אינטרפרטציה תיאטרלית ממדרגה ראשונה, אלא שבפעם זו יכולנו לשאת בלא יסורים את הישיבה בכורסה לנוכח המתרחש על הבמה. ב"סוף המסע" השתעממנו למרות החזיון המצוין של שריף. ב"מקרים" השתעשענו למרות החזיון הקלוקל והרזה של קורט גץ. ואת הרווח הזה - עד כמה שלא יהא מצער — יש לזקוף לחשבונו של במאי "האופרה בגרוש".
קורט גץ, שהוא כותב חזיונות ושחקן כאחד, מכיר בלי ספק את הברגים הקטנים ביותר ואת החוטים הנסתרים ביותר, של הבמה. על כן מרגיש הוא את עצמו כבביתו. האפקטים שלו קולעים תמיד ומעלתו הגדולה והעיקרית היא הסציניות השופעת מהסיטואציות שהוא בורא. אף על פי כן נעים לנו לסבור שקורט גץ מיטיב לשחק מאשר לכתוב ".
מה כולל החזיון "מקרים"? שלושה סקטשים, כל אחד דבר בפני עצמו, המוחזקים יחד על ידי חוט שני, חוט השני של המקרה. אבל בזה לא חידש קורט גץ שום דבר! כל מה שקורה, בחיים כמו בספרות וביתר שטחי היצירה, הוא מקרה. ואם תצרף שני מקרים או שלושה, או ארבעה או עשרה, הרי יהיו מקרים. אתה יכול-איפוא ללקט שנים או שלושה מערכונים ולהציגם יחד ולקרוא להם"מקרים"...
המקרה הראשון, הקרוי "אגדה ,"הוא מקרה שמן־זיתי. זהו מעשה מנופח, דומה במאה אחוזים לעשרות מעשיות כאלה שנכתבו כבר בספרות, בתיאטרון ובפילם. זהו הגרוע ביותר שבין השלושה. המקרה השני, רווי אירוניה קלה, הומור עצור, אף על פי שאין דבריו של גץ מחוורים לנו על ידי האינטרפרטציה של הלהקה — הוא משאיר עלנו רושם מה. הטוב ביותר, והמצוין כשהיא לעצמו, הוא המקרה השלישי הקרוי "מינה מגדלינה." כאן יש תיאטרון, ולא רק קאבוסינאג.'
סך הכל: "תיאטרון חדש," במשך שני שבועות, נתן לנו שני דברים. דבר ראשון: דרמה קשה ובלתי סצינית שהיתה למעלה מכחות הלהקה, ודבר שני: צירוף של שלושה מערכונים מפוקפקים בערכם (זולת השלישי ,(הנמצאים בדרך כלל על אותה הרמה של רוב קטעי "המטאטא," ברפרטוארים הבינוניים שלו.
אם אמרתי בתחילת דברי, שיש עכשו להתיחס ברצינות לתיאטרון הזה, הרי שנסמכתי על כח היכולת שבצבץ פה ושם במאמצי המשחקים. ואמנם הוכיחו חברי הלהקה שהדרמה הקלה' או נכון יותר הקומדיה הקלה, מתאימה להם הרבה יותר מהג'נר של "סוף המסע."
ליוסף שפירה יש שנים לבנות ויפות עינים דולקות וקומה חסונה. זהו מה שקוראים בחור נאה, וכשהוא מדבר בקול טבעי גם קולו ערב למדי. אין להשוות את מלויו כאן, הפעם (בעיקר במקרה השני,( עם מלויו ב"סוף המסע." רצוי ששפירה יסיק מזה שעליו להתרחק משטח הטרגדיה. האוקטבה הנמוכה, אוקטבת החולין מתאימה לו. הטרגיקה, הזעקה — אלה מצמיתים אותו לחלוטין. הייתי מרשה לעצמי להעיר לו כמו כן שעליו לדבר ברורות יותר. ישבתי בשורה השניה, ובכל זאת לא הגיעו אלי, או הגיעו בצורה מסורסת ובלתי מובנה, כמה וכמה משפטים שלו.
הצרה הגדולה ביותר עם א.דונאת היא בזה שאנו רואים אותו יותר מדי. במקרה הראשון הוא משרת, במקרה השני היא מאהב, במקרה השלישי הוא פרופיסור שלומיאל. בכל שלשת המקרים עוסק באכילה. במקרה 'הראשון הוא מאכיל, בשני הוא אוכל, ובשלישי שניהם כאחד. כמו כן מרבה מר דונאת להתנועע על הבמה. הוא מקים יותר מדי דעש ומדגיש בהגזמה את האפקטים שלו. במקרה השני היה דונאת גרוע בהחלט, ועד כמה שנשתדל להרהר שהמחבר ביקש לגחך את המאהב הזה, הנה לא נוכל לעכל את האינטרפרטציה של הדון־ז'ואן הקישוטי הזה. בדרך כלל הוא ממלא באמונה את תפקידו במקרה השלישי, והוא טוב ומדוד בתפקיד המלצר במערכה הראשונה. אבל שוב: אנו מרבים לראות אותו. רצוי שיביע ה"קונפרנסיה" לשעבר־ של־"המטאטא" את התנגדותו לבמאי שלו "לסתום את החורים" ברפרטואר של ה"תי אטרון חדש."
קלמן קונסטנטינר — מחברי ה"אהל'' לשעבר — בתפקידו של מרטין שק, היה מצוין. אם לזכור שמשחק זה עצמו בנה את "אוסבורן" של "סוף המסע," ועתה הקים ויצר את "מרטין שק," הרי שצריר להודות שקונסטנטינר הוא כח שיש להתחשב עמו. איני יודע אם ירבה ללמוד בבית האולפנא החדש הזה, אבל אין ספק ש"האהל" עשה משגה בוותרו עליו.
גינה בינג היא לעת עתה לא יותר מחביבה. מבטאה והאינטונציה שלה יותר מדי גרמניים. הצועניה היא בלתי־ שלימה, וקשה להבין מאיזה חומר קורצה הנשמה ומה שיש לה מתחת ללב, למרות ששפולי השמלה קרועים וגלויים.
חומר טוב, מעין של טמפרמנט, פרסונליות רבה, כל אלה מצאתי אצל רחל מרקוס, שעתידה בלי ספק להיות משחקת טובה.
אולם המצוינה ביותר שבכל הלהקה היתה זו אסתר טויבה, שבתפקיד הקטן של "מינה," שרטטה במינימום של קוים ומקםימום של יכולת וכשרון.
יש לאחרונה להזכיר את התרגום העברי של נתן אלתרמן, הנושא עליו את החותם המיוחד של זה הפייטן והסופר הצעיר, חותם של חן ואיריגינליות רבה.
סך הכל: אנו נותנים למר וולף קרדיט נוסף. כמאמר האנגלים: נותנים לו את ההזדמנות לנסות את מזלו. שוב, ובפעם השלישית אולם דומני שעליו להתחשב בטרם יגש לקפיצתו בפעם זו. בידיו לא נשארו עוד קלפים רבים.
אליעזר לובראני - דבר - 18.11.1934
חי לו בגרמניה שחקן סאלוני מובהק, שיצא מבטן אמו כשהוא לובש פראק ומשקיף דרך מונוקל, הקיש במשך שנים על כל מניעי הקומדיה המשעשעת מסוג מסוים, ומשנדושו ע"י כל האהבות, הבגידות, הפארא דוכסים ומשחקי המלים, ראה צורך להכין לעצמו מחזות משלו. עובדא זו עצמה אין בה משום פגם. אדרבא. גם שכספיר וגם מולייר היו קומדיאנטים ומחברי מחזות כאחד. אלא שקורט גיץ איננו שכספיר ואיננו מולייר. כל כוונתו היתה ל"פברק" מחזות פורים לפי גיזרתו וגיזרת אשתו ואליריה מארטינס, שחקנית גם היא. קורט גיץ השיג את מבוקשו. מחזותיו הם לפי המדה. ממה כמו הפרק שלו.
אולם זהו ענינו הפרטי של קורט גיץ, ולכל היותר גם של סוג ידוע של קהל, המתפעל ממאורעות כאלה. אולם מה לנו ולכל אלה? הקהל הקורפידסטינראמי המתורגל נהר אל המחזות האלה, נהנה ונתפעל מהם, באשר התאימו ליכולת עיכולו הרוחני. לא הסעירו אותו ביותר, אלא החליקו על פני השומן שבנו ובנפש. אולם דבר זה איננו מוכיח עדיין, שיש צורך חיוני להפיץ גם בינינו את המזון הקלוקל הזה, ביחוד מאחר שהתיאטרון החדש התווה לעצמו, כאמור בתכנית, דרך משלו, והבטיח למלא את החסר בתיאטרון הא"י. האמנם סבורים אנשי התיאטרון החדש, שבדרך זו "מילאו את החסר"? ודוקא משום שיש אצלנו גם קהל קורפירסטינדאמי (רחוב זה משתרע עד ברדיצ'ב), קהל המתגעגע לפראקים ולמסתרי חדר השינה, יש לנהוג זהירות יתירה הרי אי אפשר להעביר סתם ככה תיאטרון ברלינאי לא"י, ולפתור ע"י כך את בעיותיה של הבמה בארץ. וביחוד, מאחר שסוג זה של תיאטרון, כפי שהוצג הפעם, איננו מייצג אלא שכבה קטנה של אנשים הזקוקים לאימוציות מלאכותיות, ומבקשים אותן בתיאטרון הסלוני. "סוף המסע" היה לפחות ענין בעל רמה, שאפשר להתוכח עליה. ואילו כאן – אבק נדושות וריחות דלוחים נישאו מן הבמה. ריפירטואר מסוג זה יש להעמיד מחוץ לכל ויכוח.
ה"ספליין" הלורדאי, שבקטע הראשון, "אגדה", יכול לענין אותנו, אם יש כאן משום סאטירה על התנוונותו של המין האנושי. אולם הרי כל הסימפאטיות של המחבר הן לצדו של הלורד ההדיוטי הזה, כאילו ראה בו את נושאו האחרון של דגל האנושיות. לא יזעזעו אותנו עגביו של הלורד על האקדוח, ביחוד מאחר שנערה צוענית בלתי מציאותית פותחת (במה? באיזו דרך?) את כל ה"סבך הנפשי" הזה. הפראי של יוסף שפירא "ישב" אמנם כהלכה, אולם אשריהו שהוא צעיר מדי ומסוער מדי, ואיננו עשוי להתמצא באוירה סאלונית זולה זו, כשרונו ראו לאוירה תיאטרונית הגונה. גיגה בינג הצועניה, לא היה בה מאומה מנערת הטבע זולת הטלאי, אשר מאחורי שמלתה. דמות תיאטרונית נאה לה, שיגרא וכדאי להעמידה למבחן רציני יותר.
המערכון השני, "טובי" הוא "סחיבה" בלתי מוצלחה מאצל סטרינדברג מתוך המחזה "רעים". אלא שכאן הרמה היא וודיבילית, וכל פירכוסיה של רחל מרקוס (שיש לה דוקא כמה נתונים, אולם טעונה ליטוש, התעמקות ושיפור האמצעים הלשוניים) והגרוטסקה שבהליכותיו של דונאת – לא הצליחו לגרש את המחשבה. אם יש כאן בגידה, הרי זו בגידה בטעם הטוב. קונסטנטינר שרטט בקצרה פרצוף אנושי והשׁמיע ניב של בן אדם.
הקטע השלישי הוא החזק ביותר מבחינה תיאטרונית. בכדי להוכיח את התלישות מן החיים שלצמד חמד בורגני, לא היה צורך להמציא סיטואציות בדויות ולעשותן נושא לבדיחות מחוסרות טעם. כל הענין טפל וחסר ערך. מומנט אנושי נאמן ניתן ע"י אסתר טויבה. ואף אותה יש להציג קודם כל מן השארג' ולהעמידה פשוטה וטבעית כמות שהיא.
תירגומו של אלתרמן הוא מלאכותי במקצת. ניכר בו, שלא דייק בתירגום האידיומים של הלשון.
עם אלפריד וולף היינו רשאים לדבר קשוח, אך אין ספק, שכל אלה אינם אלא לבטים ראשונים. והצער על הסטיה איננו צריך למעט את מדת הכבוד למאמצים.
ד"ר ג. קרוב - דבר - 7.1.1934
סופר הממלא בעצמו את התפקידים הראשיים במחזותיו, או משחק הכותב לעצמו את תפקידיו ואת מחזותיו, כזאת וכזאת ייאמר על אודות קורט גץ, כי גם בזה וגם בזה מוחו רב. אמנם לפי חשבון הזמנים היה קורט גץ, כפי שידוע לי, משחק במשך שנים רבות לפני שהתחיל כותב מחזות לעצמו.
כל יצירותיו טבועות בחותם אומנותו הכפולה. יצירות הבמה של קורט גץ הסופר כתובות לפי רוחו של קורט גץ המשחק ויפות לכל משחק באשר הוא. הן מנצלות את כל אפשרויות הבמה והמשחק ונותנות מקום לתפקידים מעולים. מעלה יתירה להן על קומדיות האימפרוביזציה והיא "ההשגחה העליונה" של המחבר. בעוד אלו היו קובעות רק את מהלך העלילה של המחזה לפני ההצגה ונותנות את הרשות לשחקן לדבר כיד הכשרון והאופי הטובים עליו, הנה כותב קורט גץ את מחזותיו, ככל סופר, בהקפדה ובדייקנוּת. הוא מעבד ומלטש אותם גם מן הצד הלשוני עד כי אין משפט אחד נאמר בהם לשוא, ללא הצדקה וללא קשר אמיץ עם המשך העלילה. העפרון האדום של הבמאי המוחק והמקצר נסוג ביראת כבוד בפני מחזות קטנים אלה שכולם מעשה מקשה, מלאכת מחשבת – הוא מיותר כאן! לעומת זאת נותן קורט גץ את החופש הרב ביותר לדמיונם של הבמאי והצייר.
מצד התוכן, הרי מחזותיו של קורט גץ קלים, משעשעים ומבדחים. אין הם הופכים בפרובלימות כבדות, אלא מאירים את המקרים קלי הערך, את אבני היום־יום הקטנות, הפזורות בדרכי אדם, הם מטיפים לאמנות חיים. לפי קורט גץ אין דבר ואפילו הטראגי ביותר כבד מכוח סבלו של האדם: אפילו לבגידת אשה, כמו ב"טובי" אפשר להתייחס בחיוך, אפילו מחשבותיו האפלות של הלורד על איבוד עצמו לדעת ב"אגדה", יש בהן מן הטוב והמועיל. הן מפרות את נפשו של האדם הנואש, עושות אותו רגיש יותר לתודה ולאהבה. ראשית חכמה: "שום דבר בעולם אינו מתרחש לשוא", אומרת הילדה הצוענית נאדיה, בנעימה ילדותית ונבונה – זהו מוטו מתאים לכל מחזותיו של קורט גץ.
הסופר דורש מדמויותיו האהובות עצמיות ואומץ; אין עליהן להיות בובות־אדם ולהכנע מתוך רצון מרגוע ונוחיות לתנאי החיים הרקובים. קורט גץ הסופר והאדם רואה את כוחו בחידוש, בפריקת עול, באנטיבּיליסטריות. את רשות הבוז וההתנגדות לחברה העושה סייגים למותר ולאסור נוטל לעצמו הדרי, "האדון", במערכון 'טובי'. והנה "מונה מגדלינה" – כל המחזה מסע קרב נגד העובש שבמוסר הבורגני.
קורט גץ יודע לצחוק יפה ובכל לב לאנשי סביבתו ולשתף גם אותנו בצד חקו – אבל הוא נבון למדי ויודע כי הצחוק הטוב נשוא בקרבו לא רק את עוקבץ הבוז, אלא גם את שמחת ההשתחררות מן החסרונות, את הרצון להיטיב בעתיד. "גם אנו יש לנו סיבה לבוז ולצחוק", אומר גץ – גם אנו נשתדל להיות טובים יותר בעתיד - - - אני ואתה ואלי גם הצופה?!